המפגינים בבלפור רוצים דבר אחד: ליצור כאוס

לוּ לא הייתה קורונה, הייתי קופצת השבוע לכיכר פריז בירושלים לתצפית אנתרופולוגית בהפגנה. אבל בימים סוערים אלה אני נוהגת להתרחק ממסיבות הדבקה המוניות. בכל זאת, כמה הערות על הפגנות הרק־לא־ביבי בגלגולן הנוכחי.

על הניתוק

מי שמבעיר את המדינה בעיצומם של מגפה עולמית ומשבר כלכלי דרמטי, הוא חסר אחריות ומנותק. הרי זו לא מחאת העצמאיים. זו המחאה של פינוק הרק־לא־ביבי הישן והטוב. אנשים שרוצים להכניס את המדינה לסחרור כשהיא כבר בסחרור, שרוצים לשפוך דלק לתוך המדורה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: השוואות בזויות: גם אם התקשורת רוצה לקחת צד, יש גבול
– מונעים את האסון הבא: קמפיין חדש למניעת שכחת ילדים ברכב
– עם אחריות, בלי סמכות: האתגר של פרויקטור הקורונה החדש

"כשראש הממשלה מדבר ככה על בית המשפט העליון, אני אכנס באמ־אימא שלו", זעק הפנים החדשות של המחאה, הזמר (המוכשר) אסף אמדורסקי. "אני אדבר על הקרחת שיש לו ועל הכרס שיש לו", הוא ירד, נמוך מים המלח. גם כרמי גילון, האיש שבמשמרתו בראשות השב"כ נרצח כאן ראש ממשלה, מצטרף למקהלה וזועק ש"צריך להעיף את ביבי המושחת מהשלטון". "אני חושבת שנהיה כאן קשה מאוד, מאוד מאוד", נאנקה בשידור צופית גרנט (המקסימה, אגב). "מעולם לא היה כל כך קשה פה. מעולם לא הרגשתי כל כך בלי מנהיגות. כל כך יתומה, כל כך חסרת אונים". בדיאלוג שלה עם שלום אסייג, הוא דאג לפרופורציה, והזכיר את עידן הפיגועים: "אם אני צריך לשים אצבע על תקופה – זו התקופה. כשאתה יוצא מהבית ולא יודע אם תחזור הביתה".

אותם אנשים שלא הצליחו להציב חלופה כבר יותר מעשור, שלא הצליחו להכריע שלוש מערכות בחירות ברצף בשנתיים החולפות – הם דורשים את הראש של נתניהו עכשיו, בצל המשבר הקשה הזה.

על הדמוקרטיה

דיקטטורה, זועקים לנו מארגני ההפגנות. הם מניפים שלטי "ביבי הוא אסד" ו"מצור על בלפור" תוך שהם מרעידים את מחסומי המשטרה כדי לנסות לעלות על בלפור גם פיזית. תגידו, על איזו דיקטטורה אתם מדברים? אנחנו חיים באותה מדינה? הרי נתניהו לא הצליח אפילו לקבל סיוע במימון הוצאות המשפט שלו עצמו. המשפט שלו כבר התחיל, הוא לא הצליח להרכיב ממשלה כפי שרצה, לא מצליח להניע מהלך של ריבונות שעליו התעקש במשא ומתן הקואליציוני, ולא מצליח אפילו לאלץ את ח"כ יפעת שאשא־ביטון ממפלגתו לקיים את מדיניות הקורונה של הממשלה. מי שמסתכל על המציאות הזאת ומדבר על דיקטטורה, הוא אדם שלא ידע דיקטטורה כבר הרבה מאוד זמן (וטוב שכך). הרי היו כאן שלוש מערכות בחירות לאחרונה. נתניהו זכה פעם אחר פעם באמון עצום מהציבור. אז על איזו דיקטטורה מדובר?

כמה ילדותיות ומסוכנות הקריאות על דיקטטורה, הפומפוזיות של "מצילים את הדמוקרטיה הישראלית". הדמוקרטים הגדולים עולים על בלפור, מאיימים למוטט את הגדרות, שוברים רגל לשוטר ומשליכים אבוקה על שוטר אחר. מאיימים ברשתות החברתיות לפגוע בראש הממשלה ובמשפחתו ומאמינים שהם מצילי הדמוקרטיה הישראלית. בסוף, זה מסוכן. אלה אותם אנשים שבמשך שנים הטיפו לנו שמילים הורגות, ועכשיו עושים לנו בית ספר בצביעות.

על התקשורת

אני מקנאה במפגינים. באמת מקנאה. כי אני יודעת מה זה להפגין, ואני יודעת איזה כוח יש לתקשורת, ואף פעם לא הייתי בצד שהתקשורת אהבה לדחוף את המחאה שלו, להפך. תמיד חיפשו אותנו, את השלטים הפרובוקטיביים, את השוליים, את האלימים, את הקיצוניים. תמיד הפכו את זה לפנים של המחאה, כשהזעקה שלנו הייתה על עקירת גוש קטיף, על הריסת בתי עמונה, על הריסת בתים בנתיב־האבות. הרס חיים ממש, לא דיקטטורה מומצאת. "האם אתם מתכוונים להתנגד באלימות לפינוי", תמיד הייתה השאלה הראשונה. "מה תעשו כשיבואו החיילים לפנות אתכם", פלירטטו השדרנים עם האפשרות שאדם שעוקרים אותו יתנגד, חלילה, בכוח לפינוי. תמיד חיפשו להלהיט, להכפיש.

והנה, תראו מה זה תקשורת אוהבת. רזי ברקאי פתח השבוע במונולוג עידוד להפגנות, תוך אבחון ש"רופאי הנפש יגידו לכם שאסור לכם לשבת בבית כי זה רע לנפש שלכם", הוא התפייט. משה נוסבאום בחדשות 12 תקף את מפקדי המשטרה ושאל למה החליטו לאכוף על המפגינים עטיית מסכות או איסור עשיית רעש אחרי 23:00 בלילה בשכונת מגורים. אגב, המשטרה נוהגת במפגינים בכפפות משי, וטוב שכך. ביום שלישי הביאו את המכת"זיות רק בשתיים בלילה, אחרי שכלו כל הקיצין. תשאלו את החרדים בירושלים באיזו מערכה בהצגה מופיעה אצלם מכת"זית.

על הבררנות

בסוף, מארגני ההפגנות מקבלים פה חתיכת פריווילגיה. בימים של קורונה, של ביטול חתונות ואירועי תרבות, בימים שבהם אסורה התקהלות כלשהי ויש שנקנסים כספית – יש בלב ירושלים התקהלויות ענק.

מתפללים לא יכולים להתפלל יותר מעשרים איש יחד תחת כיפת השמיים, אבל מפגינים יכולים להתקהל באלפיהם, בצפיפות ובחגיגיות. הנגיף מבדיל בין תפילה להפגנה? תסלחו לי בבקשה, אבל אם אסור להתפלל בהתקהלות בחוץ, אם אסור לחגוג חתונה או בר מצווה, אם אסור להתקהל לאירוע מפלגתי או משפחתי – איך מותר להפגין בצורה המונית כל כך שמצפצפת על כל ההנחיות? בתשעה באב השנה לא יפקדו המונים את הכותל כבכל שנה, אבל מחוץ לבלפור ימשיכו לרקוד ולזעוף.

אם אסור לחגוג חתונה או בר מצווה, אם אסור להתקהל לאירוע מפלגתי או משפחתי – איך מותר להפגין בצורה המונית כל כך שמצפצפת על כל ההנחיות?

וכאן יש אחריות גדולה גם על כחול לבן וקודקודיה, שממלאים פיהם מים. בשביל מה בעצם יש כאן ממשלת אחדות־חירום? הרי נתניהו לא יאסור הפגנות כי יזעקו על דיקטטורה, אז איפה ראש הממשלה החליפי גנץ? אם התקהלות היא דבר אסור ומסוכן, צריך למצוא דרכים אחרות למחאה ולמימושה הדמוקרטי. ואולי, רק אולי, דווקא נוח לחברי כחול לבן עם ההפגנות הללו? אולי.

מחוללי הכאוס

יש בעיה אמיתית. העצמאים באמת קורסים. תוכניות החילוץ של הממשלה הן לעג לרש בעבור אלפים. הניהול הכושל של מערכת הקורונה גורם לאנשים לקרוס, כלכלית ונפשית. המדיניות הממשלתית היא כמו פופקורן, שינויי המדיניות התכופים וחוסר הוודאות הם מחדל מהדהד. הממשלה חייבת להתאפס על ניהול האירוע המורכב הזה. אבל בתוך כל זה, צריך לנטרל את מחוללי הכאוס. הטרמפיסטים. אותם לא מעניינת קורונה, גם לא עצמאים קורסים. אותם מעניין לזרוע כאוס, ולהעיף את נתניהו. אותה אג'נדה, כל פעם מאחורי מסכה אחרת.