זה היה אמור כבר להיות מאחורינו. ככה אמרו לה, ככה היא ציפתה. היא יושבת בחדר המתנה במרפאת חוץ במרכז ירושלים. במעלית לכאן היא ניהלה שיחה ערה עם זרה מוחלטת, בערך בת גילה. "המסכות האלה", אמרה כשהיא מניעה את הבד התכול שעל פניה ממקום למקום באי נוחות, "המסכות האלה". זה כי אנחנו לא רגילים, הגיבה האישה הזרה. "נכון, אנחנו לא רגילים. זה כמו תמונות מסין מפעם", היא נאנחה ויישרה שערה סוררת מהפאה הכסופה שלראשה, "אף פעם לא הבנתי איך הם מסתדרים עם זה, ותראי אותנו עכשיו".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ישראל והודו ישתפו פעולה בפיתוח בדיקת קורונה זריזה
– אחרי 84 שנים: בית הכנסת הארבלים בירושלים ייהרס לטובת יזם פרטי
– עם אחריות, בלי סמכות: האתגר של פרויקטור הקורונה החדש
גם עכשיו, בחדר ההמתנה, היא מסרבת להשלים עם קיומה של המסכה. מושכת אותה ימינה ושמאלה. מישהי שם מחייכת אליה ואומרת: "לא להאמין איך כולנו התרגלנו ככה מהר, אה?", והיא נאלצת להנהן בהסכמה, משתדלת להבליט מעט פחות את חוסר הנוחות שלה מול גזֵרת כיסוי הפנים, את חוסר האמון שלה ביעילותו. זה היה צריך להיות כבר מאחורינו, ככה אמרו לה. חודש־חודשיים עוד הייתה לה סבלנות. אבל נו, מה קורה פה עם הקִדמה? על זה היה דווה ליבה. על זה קמה צעקתה.
היא לא בחורה צעירה, אבל כמו כולנו, גם הקשישה בפאה הכסופה היא חלק מדור המיקרוגל, זה שהתרגל לקבל לצלחת בתוך שלוש דקות ושלושים שניות ארוחת צהריים במצב רתיחה. מישהו אומר לה שם שזה לוקח זמן, אחר מאשים את הממשלה. אבל לא אכפת לה. לא אכפת לנו. כשבשיאה של יציבות כלכלית הכול פתאום מתערער; כשהעולם הנגיש כל כך שלנו מסתגר בלי התראה ברורה; כשכל מפגש או אירוע עומדים פתאום בסימן שאלה – לא אכפת למה ומי אשם. אכפת שאין פתרון ואין מוצא. לא מעניין אותנו מה אפשר ללמוד מהקורונה על איך שחיינו עד עכשיו, ולא מה כדאי לאמץ לאחר כך. אנחנו רוצים לדעת מה ילד יום.
למה? כי לפני חצי שנה ידענו. כי לפני שנה היה אפשר איכשהו להבין הכול. כי כל התמודדות, מורכבת ככל שתהיה, בכל זאת הצליחה להיכנס לאיזו משבצת הגיונית, לאיזה אגף טיפולי בתודעה. ועכשיו כאוס. עכשיו אין כללים מובנים ואין אפילו חוקי מלחמה. אוי מה היה לנו. בידוד וסגר ומסכה.
בין הסרטים
אז היא יושבת ככה בחדר ההמתנה. סרט אדום מפריד בין מושב מותר למושב מותר אחר, מסמן מושב במצב חסימה. מישהו שם אומר שהחברה הישראלית מעולם לא הייתה שסועה ככה, ומגיש לה כוס מים קרים מהמכונה. זה בסדר, הוא מבטיח, זו כוס נקייה. על תיק של מישהי מודבקת זעקת "קץ הדמוקרטיה", בתיק אחר פייגלין עוד רץ בראשות מפלגה. יאללה, הוא נאנח, איזו תקופה. והכסופה מתעקשת שסתם מורחים אותנו. והמסכות האלה הן קשקוש. מה איומי סגר עכשיו, מצטרף אליה אדם נוסף, ומה יהיה על הפרנסה? אישה נפולת פנים בשורשי שיער חשופים לא עומדת בזה יותר. "אם היית רואה חולה קורונה שסובל ממש, לא היית מדבר ככה", היא אומרת, ויוצאת בדמעות לקנות משהו במכונה.
בסוף הרופא קורא לקשישה לחדר. וגם היא, כמו כולנו, מסיימת את הבדיקה. ובזה אחר זה אנחנו מתפזרים ברחובות ירושלים, במרכז העיר ההומה מניעי כלכלה. בין היסטריית קניות של "עוד מעט סגר" לבין פוסט־טראומה מהסגר שהיה. בחורה אחת מחכה לאוטובוס עם רגל וחצי על הכביש בדיוק כששוטר כרסתן מנהל שם את התנועה. גברת, תעלי על המדרכה, הוא אומר לה, והיא כועסת ומחליטה להילחם על חירותה: אתה לא תגיד לי מה לעשות. השוטר המתוסכל צורח: תעלי עכשיו או שאני נותן לך דו"ח! ואז ממלמל לעצמו ולכל הסקרנים: בשבילי אני מבקש? עד שלא ידרסו פה, לא תבינו, מה?
חצי מאיתנו מהנהנים, ואני מוצאת את עצמי מהדקת עוד קצת את המסכה. מישהי מסתלקת משם כשהיא ממלמלת "זה לא בסדר, זה באמת לא בסדר", ולא כל כך ברור על מה. ואיש אחד בזקן של שלושת השבועות מרכין ראש למשניות שבידו, לא לפני שהוא פולט איזה "אוי מה היה לנו", מלווה באנחה כבדה.
מעולם לא היה מצבנו
"לא היה דבר כזה אף פעם", אומרת מישהי לחבר שלה בתחנה של הרכבת הקלה. "לא היה, באמת לא היה". אחד הנוסעים האחרים מתערב להם בשיחה: היה, היה. "ככה היה?", היא מתעקשת למרוד, "אתה מבין בכלל מה הנזק שאנחנו עומדים בפניו בגלל המצב?". ואני מתאפקת לא להשתתף בהמולה שנוצרת. לא להזכיר לה שבכל דוד ודור קמו עלינו להטרידנו, ולכל חצי דור היה "המצב" משלו. אלה דחו חתונות בגלל המצב של מלחמת יום הכיפורים, ואלה קיבלו הקלות בבחינות הבגרות בגלל המצב במלחמת המפרץ; לאלה השתבשו מחנות הקיץ בגלל המצב במלחמת לבנון השנייה, ואלה ביטלו חופשות בגלל המצב בקיץ של חטיפת הנערים ומבצע צוק איתן; אלה שמרו על ריחוק בגלל טרגדיות אבעבועות רוח במהלך היריון בשנות השבעים, ואלה חששו להתקהל בגלל המצב באינתיפאדה השנייה האיומה. וכל אלה רק מדגם מייצג של נגיעות היסטוריה לא רחוקה. ותחת השמש החמימה הזו אין חדש, תודה לאל. אנחנו עדיין מסתובבים סביבה ושומעים את פיהוקה שְׂבע הימים; מתקדמים תוך נסיגות מתבקשות בצעדי ספירלה סיבוביים, בקו מעגלי מתסכל ולא נוח, אבל בדרך לדבר הבא.
ובתוך כל הכאוס הזה עוד יושבים זקנים וזקנות עטויי מסכות ברחובות ירושלים. לא רחוק מהם ילדים וילדות ממלאים את המרחב הפתוח של העיר, שעה שבליינים וקונות מתרוצצים ברחובותיה. זה היה אמור כבר להיות מאחורינו, מהדהדות המילים של הגברת בפאה הכסופה. ומהדהדת גם תשובתו של בחור צעיר, מקועקע היטב, שהרים לרגע את עיניו מהמכשיר הסלולרי וענה לה: זה תכף מאחורינו, גברת. זה תכף נגמר. וכשזה יהיה מאחורינו, יבוא משהו חדש. וגם זה יעבור בסוף, כמו שעברו כל השאר. ונמשיך להתלונן ולצחוק ולקנות. ואז הוא משך כתפיים וחזר להתעסק בטלפון שלו לעוד שעה ארוכה. ואיכשהו, בפסימיות המחויכת שלו הייתה גם נחמת עקיבא, נחמה צנועה ושקטה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
