אלטי אדמהון היא אזרחית אריתראית שהגיעה ארצה לפני כשמונה שנים וקיבלה אשרת שהייה. יום אחד החליטה למול את בנה, בן יותר מארבע בעת האירוע. היא אחזה בו בחוזקה למרות צרחותיו ותחנוניו, נטלה מספריים רגילים וגזרה את עורלתו. לאחר מעשה הותירה אותו האישה שכוב על הספה כשדם שותת מאבר מינו, וכעבור שלושה ימים הביאה אותו לגן. הילד צעק מכאבים וכך נתגלה המעשה לגננות. הן הזעיקו את גורמי הרווחה ופינו את הפעוט לקבלת טיפול רפואי.
הגננת העידה כי הפעוט "הגיע לגן כאוב, מבוהל, לא מצליח ללכת, לא מוכן שייגעו בו ובוכה שאמא גזרה לו את הפיפי במספריים". חוקרת הילדים רשמה מפיו את הדברים הבאים: "יורד לי דם גדול, זה כאב חזק. אמא לא הקשיבה, אמרתי לה לא לגזור אותי, (היא) חתכה אותי עם מספריים. אני בכיתי, אמרתי לא רוצה. חתכה אותי חזק וכאב לי. זה כואב מדי, היא גזרה אותי הכי בכוח. זה כואב לי ואני לא יכול לעמוד, אמא היא רעה".
שוטרים וגורמי רווחה הגיעו לביתה של אדמהון כדי לעוצרה, אולם היא החלה להשתולל, לבעוט ולנשוך ואף הכתה את אחת השוטרות שניסו להרגיעה. כאשר השוטרת ניסתה להוציא מידיה את בתה התינוקת היא נשכה בזרועה של הילדה וגרמה לה סימני נשיכה וחבלות.
נגד האם הוגש כתב אישום בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, תקיפת קטין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בשורה התחתונה זוכתה האם מכל סעיפי האישום, למעט סעיף ההפרעה לשוטר. השופט אהרן משניות מבית המשפט המחוזי בבאר־שבע פתח את פסק דינו בדברי האם המתעללת: "הנאשמת טוענת כי נהגה בבנה בעת שמלה אותו בעצמה כפי שנוהגים בבני גילו במקום שממנו באה ובתרבות שבה גדלה. כך נהגה גם בבנה הגדול, והיא איננה מבינה את הפסול שבמעשיה. בא כוחה טען כי זכותה לבצע ברית מילה קיימת מכוח היותה האפוטרופוס הטבעי שלו, וכי האופן בו היא בוצעה מעוגנת בתרבות ממנה מגיעה הנאשמת".
לדידו של השופט לא הוכחה התעללות ולא יסוד נפשי של כוונה לפגוע בקטין. הוא הרגיש לא נוח להתערב ב'הכרעות התרבותיות' של האם, אף שהמקרה נראה כמו התעללות מזעזעת. אף שזה לא נאמר במפורש, העמדה הרב־תרבותית, החרֵדה מפני כל מתיחת ביקורת על תרבות העולם השלישי, מרחפת על פני כל שורה כמעט בפסק הדין בן 25 העמודים.
הכרעתו של השופט מחזירה אותנו לדיון שהתנהל פה בשנות התשעים סביב המאמר 'רצח בחצר השכנה' של הסוציולוג פרופ' דני רבינוביץ'. התקשורת דיווחה אז על אירוע רצח של אישה דרוזית, ורבינוביץ' טען שאיננו יכולים לדון את המעשה שבוצע על רקע 'כבוד המשפחה', מאחר שעמדה שיפוטית כזו נובעת מהטלת מערכת הערכים שלנו על החברה הדרוזית. מאמרו נכתב ברוח הספר 'אוריינטליזם' של אדוארד סעיד, שעל פיו כל מעשה נטוע במרקם שלם של תרבות זרה, חתומה לעיניים חיצוניות, ולמתבונן החיצוני אין אפשרות להתחקות אחר המשמעות וההקשר שלו. הביקורתיות המערבית איננה אלא התנשאות, הטעים רבינוביץ'.
המאמר ספג אז ביקורת נוקבת גם בחוגים ליברליים, שטענו כי חברה דמוקרטית חייבת להציב גבולות לרב־תרבותיות: סובלנות לתרבויות שמקדמות אלימות ופגיעה קשה בזכויות אדם משיגה תוצאה הפוכה לערכים ההומניסטיים שהמערב מבקש לקדם. ככלל, מערכת המשפט הישראלי איננה מקבלת את הגישה הרב־תרבותית. כך למשל, השופטים עדנה ארבל, סלים ג'ובראן ומיכה לינדנשראוס דחו בתיקים שונים בקשות להקלה בעונשים של נאשמים ברצח על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". המקרה של אלטי אדמהון יוצא דופן שכן החבלה לא הובילה למוות או לנכות קבועה של הפעוט, מה שאפשר לשופט לקבל החלטה תמוהה במיוחד שבכל הקשר אחר הייתה מעוררת סערה ציבורית.
