בואו נניח לרגע שראש הממשלה בימים אלה לא היה בנימין נתניהו. נניח שזה היה לוי אשכול, מנחם בגין, יצחק רבין או אפילו בנימין נתניהו של 96', מהקדנציה הראשונה שלו. ראש ממשלה סביר שהוא לא כליל השלמות, אדם עם יתרונות וחסרונות, תכונות ייחודיות ומגבלות, מנהיג שזוכה לביקורת ולמתקפות מימין ומשמאל, בהתאם לפוזיציה. ראש ממשלה נבחר שמתחבר גם אל טובת העם כפי שהוא ותומכיו רואים אותה, ומבקשים לקדם אותה בדרכם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: חסיד סאטמר נפרד מהקונסול דני דיין: "כל מגזר חשב שהוא משלהם"
– התאוששות מלידה יכולה להיות מלווה בהרבה פחות תסכול וכאב
– ישראל והודו ישתפו פעולה בפיתוח בדיקת קורונה זריזה
ראש ממשלה מצוי כזה לא היה זוכה להפגנות גדולות מתחת לביתו ומשרדיו בימים של אסון לאומי כמו מגפת הקורונה. העם היה מתייצב מאחוריו בכל הכוח ומקבל את צעדי החירום שלו, אילו היה משוכנע שמדובר באיש אמיתי שעובד בדרכים דמוקרטיות, ועושה הכול למען הציבור באשר הוא. אפשר תמיד להזכיר את ההפגנות הסוערות שהיו מתחת לביתו של מנחם בגין בימי מלחמת לבנון הראשונה, או את הימים הקשים שעברו על יצחק רבין בימי הסכם אוסלו. אבל צריך גם להודות כי בתחילת הדרך היה קונצנזוס סביב הכניסה ללבנון ביוני 1982 עד גבול ה־40 קילומטר, והייתה תמיכה גדולה בהסכמי אוסלו.
העם התייצב מאחורי הממשלה הכושלת שניהלה את מלחמת יום הכיפורים הנוראה. ההתקוממות הדמוקרטית ברחובות באה תמיד לאחר מעשה, בעקבות מחדלים קשים ותוצאות נוראיות שהתבררו בהמשך. בכל המחאות לדורותיהן, אם אינני טועה, איש לא קם וטען לדיקטטורה מסוכנת של מקבלי ההחלטות. אף אחד, מימין או משמאל, לא העלה על דעתו כי ראש הממשלה יצחק שמיר שולח אזרחים לחדרים ממוגנים עם מסיכות אב"כ, כדי להשתלט על המדינה ולבצע בה מהפכה טוטליטרית בחסות הטילים מבגדד.
היום זה שונה לחלוטין. השבר גדול. אנחנו בעיצומו של המשבר הבריאותי, הכלכלי והחברתי החמור בתולדות המדינה. אנחנו משעבדים את הדורות הבאים לחובות המדינה העצומים. אנחנו משוועים לסיוע ממשלתי והחלטות נכונות, אבל חלקים נרחבים בציבור לא מוכנים להתייצב מתחת לאלונקה שמוביל נתניהו. בימי גל הקורונה הראשון ההתגייסות והמשמעת היו מדהימים, היום הציבור כבר לא מאמין לאף מילה. החשש של המפגינים ברחוב הוא שנתניהו הולך לנצל את חוק הקורונה הגדול והדרקוני, כדי לבסס כאן שלטון יחיד ומסוכן. "דיקטטורה בחסות הקורונה" כפי שקראו המפגינים ביום שלישי בערב מול המעון ברחוב בלפור.
החשש מנתניהו מודל 2020 מוצדק, וכולם צריכים להיות שותפים לו, כי כולם, מימין ומשמאל, הם שוחרי הדמוקרטיה. נתניהו עצמו בתחילת הדרך היה דמוקרט לעילא. הוא הגיע מתרבות אמריקנית (אסור לשכוח ש־17 שנים(!) מחייו עשה נתניהו בארה"ב), והטיף באדיקות לבחירה חופשית ולפתיחת השורה הפוליטית. הפריימריז הראשונים בליכוד היו פרי היוזמה שלו, שגם הביאה אותו לראשות התנועה והממשלה. נתניהו חיבר ספרים שלמים בשבחי הדמוקרטיה, היתרונות שלה על פני משטרים אחדים, ואיך אפשר להביס באמצעותה את הטרור של המדינות העריצות. לא היו רבים שיצאו להפגנות נגד נתניהו בקדנציה הראשונה שלו, גם כאשר פתח את מנהרת הכותל וגרם למהומות דמים, וגם אחרי שהסתבך בפרשת בר־און-חברון. הביקורת הייתה עצומה, אבל איש לא קרא לו דיקטטור.
חוסר שליטה
מאז שנות ה־90 גילינו גם את נתניהו האחר. האיש שמשוכנע שהוא היחיד שיכול לנהל ולהציל את המדינה הזאת, ולכן גם מגיע לו הכול, אפילו מיליון שקל בהטבות מס כאשר המדינה קורסת. היום נתניהו עושה את כל הדרך כדי לשנות לרעה את פניה של המדינה, והחשש שהוא מנצל לטובתו משברים כבדים הוא מוצדק. כתב האישום נגדו, גם אם הוא בעייתי, חשף מניירות קיסריות של ראש הממשלה הדמוקרטי: רצון לאו בר כיבוש לשלוט בכל פינה תקשורתית בכל מחיר, ולגרוף מתנות יקרות ויוקרתיות.
נתניהו גרר מדינה שלמה לשלוש מערכות בחירות, שגרמו לכאוס פוליטי ועלו מיליארדים, וכל זה רק כדי לשנות את רוע הגזרה באמצעות חוקים אנטי דמוקרטיים שביקש להעביר בכנסת. על הדרך הוא נלחם בגופים שומרי חוק, בפרקליטות וביועץ המשפטי, במשטרה, בתקשורת שנראתה לו עוינת, בעמותות לזכויות אדם, בארגוני שמאל. את כולם הוא תייג, כדרכו, כבוגדים ועוכרי ישראל.
נתניהו, שרתם לצורך המשפט שלו את המדינה ואת הכנסת, יכול בקלות לבטל את הכנסת, שהיא מבחינתו מכשיר שליטה או מפריע שליטה. כל מי שנלחם היום בחוק הקורונה הגדול מכיר היטב את הרזומה של המנהיג. המפגינים בכיכר פריז לא רוצים לתת בידיו של נתניהו את הכוח לממש תקנות חירום, לאסור על יציאה מהבית ולסגור בתים, גנים ומקומות עבודה – רק בגלל משבר הקורונה. החשש הוא גדול.
אנחנו משוועים לסיוע ממשלתי ולהחלטות נכונות, אך חלקים נרחבים בציבור לא מוכנים להתייצב מתחת לאלונקה שנתניהו מוביל. הציבור כבר לא מאמין למילה
באותה נשימה צריך לומר: בדיקטטורה אפשרית לא נלחמים באמצעות אנרכיה מכל סוג שהוא, גם של בודדים. הדמוקרטיה היא עדיין שלנו, גם אם יש מי שרוצה לבטל אותה. האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, אמר יצחק רבין, וצריך להילחם בה ולקעקע אותה. גם אמירות מילוליות מסוכנות צריך לפסול על הסף. שמעתי השבוע את גיל המרשלג, מראשי המפגינים בבלפור, מצהיר כי "נגיע ל־50 אלף מפגינים, ניכנס לבלפור ונוציא את נתניהו". ראש ממשלה מוציאים מבלפור רק בקלפי, אם הוא לא רוצה להתפטר מרצונו. אין שום דרך אחרת.
ובשולי הדברים: ביום ראשון ראיתי גם את ההתנפלות הבריונית של ח"כ אלי אבידר (ישראל ביתנו) על המשנה היועץ המשפטי לממשלה רז נזרי בוועדת החוקה בכנסת. אבידר טען כי נזרי מכשיר סעיפים בחוק הקורונה שאוסרים הפגנות. הוא שלח את נזרי לקוריאה הצפונית, וטען כי "דיקטטורה נוצרת כאשר פקידים בכירים מוותרים".
קוריאה הצפונית זה כאן, ח"כ אבידר. במפלגה שלך. יש לך אומץ לומר מילה נגד הדיקטטור שעומד בראש ישראל ביתנו? יש לך העוז להתייצב מול אביגדור ליברמן ולדרוש בחירות פנימיות במפלגה? יש לך טיפת יושר להודות בשחיתות השלטונית הנוראה של בכירי ישראל ביתנו, שחמורה הרבה יותר מכל תיקי נתניהו גם יחד? יש לך רגע שבו אתה מתנהל ללא פחד מהבוס שלך, שסילק מהשורה רבים מקודמיך, בלי למצמץ? זה לא מה שמחכה גם לך בסוף הדרך או בתחילת הדרך?
