קניון מלחה בירושלים, מול המערכת שלנו, שוקק חיים כאילו אין קורונה בעולם. אולי זו האופטימיות של עיר שראתה כבר הכול ושרדה, אולי אדישות בריאה ליגון התקשורתי הכבד ולהכרזות המרד של השמאל. ירושלים עוטה מסכה על האוזניים, לא רק על הפה ועל האף, ולא רק בימי מגפה. אולפני הטלוויזיות הסמוכים בנווה־אילן רחוקים ממנה נפשית כרחוק מטולה מאילת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השוואות בזויות: גם אם התקשורת רוצה לקחת צד, יש גבול
– קיום בשבר: ועידת מרכז "שם עולם" באתר מקור ראשון
– התאוששות מלידה יכולה להיות מלווה בהרבה פחות תסכול וכאב
אבל ירושלים היא לא כל הארץ, וגם בה נסגרו חנויות רבות. נגיף הקורונה הכלכלית עשה שמות במשק הישראלי. כ־400 אלף ישראלים אמנם חזרו לעבודה מאז הסרת הסגר הראשון, אך בינתיים פוטרו עוד כ־170 אלף עובדים. מספר דורשי העבודה החדשים השבוע הוא כבר פי 3.5 ממספר החוזרים לעבודה. שיעור האבטלה הכללי מבהיל: בין 15 ל־21 אחוז (תלוי את מי שואלים, הלמ"ס או רשות התעסוקה). יהיה קשה מאוד לצמצם אותו לממדים חד־ספרתיים גם אם בעיית החיסון תיפתר כבר בחורף הקרוב, מפני שכלכלה איננה אקורדיון. מאחורי רוב העסקים שנסגרו מסתתר סיפור של חובות ושל משבר פסיכולוגי, ובינתיים אין פה ממשלה המסוגלת לחדש את הצמיחה ולהפיח אופטימיות בציבור. אסון הטבע הכבד ביותר בתולדות מדינת ישראל פקד אותה דווקא בעת משבר ההנהגה החריף ביותר, והוא ממיט עליה מגה־פיגוע כלכלי. מעולם לא ידענו פה כמותו.
לפני כשלושה חודשים היה נדמה שההנהגה מתעשתת. בנימין נתניהו ובני גנץ מילאו את רצון רוב הבוחרים וכוננו ממשלה משותפת. אתגר המערכה בקורונה הוצב בראש מסמך ההסכם שנחתם ביניהם ב־20 באפריל: "הואיל ומדינת ישראל נקלעה למשבר היסטורי עקב התפשטות נגיף הקורונה, ועקב המשבר החברתי הרפואי והכלכלי שנובע ממנו, הגיעו ראש הממשלה ויו"ר הליכוד בנימין נתניהו, ויו"ר כחול לבן וראש הממשלה החליפי בנימין גנץ לכדי החלטה, כי טובתה של מדינת ישראל מחייבת הקמה לאלתר של ממשלת חירום ואחדות לאומית… ממשלת החירום הלאומית תוביל את ההתמודדות עם מגפת הקורונה על כל היבטיה".
כעת כבר ברור שהמגפה מובילה את הממשלה, ולא ההפך. בתוך שבועות אחדים הפכה ישראל ממופת בינלאומי של התמודדות עם הגל הראשון לסמל של מפלה בגל השני. במקום מאבק מלוכד של הליכוד וכחול לבן קיבלנו שימוש תכוף ומופקר בזכות הווטו ההדדית. גנץ ואנשיו מתקשים לכבוש את יצריהם האופוזיציוניים, ונתניהו מתקשה לשלוט אפילו במפלגתו. תהום החשדנות ביניהם מתעמקת, וכך גם התהום בינם לבין חלקים נרחבים בציבור. רק מעטים מזדהים עם מחאת הדגלים השחורים, אבל אפילו הרוב הדומם מאוכזב עד עמקי נשמתו. הוא לא ציפה לחוסר אונים שכזה מול האויב המשותף.
לאן כל זה מוליך אותנו? לבחירות. לכאורה כך נהוג בדמוקרטיות מתוקנות שנקלעו למשבר ניהולי זמני, ויש יסוד להניח שהבוחר יפתור אותו במקום מנהיגיו. הצרה היא שאצלנו כבר אין יסוד. אחרי שלוש מערכות בחירות בשנה קשה להאמין שדווקא בפעם הרביעית תושג הכרעה צלולה. אמנם במאי־יוני נרשמה נסיקה בעקומת הפופולריות של הליכוד, אך בינתיים היא השתטחה. התיקו הממאיר עדיין כאן. מערכת בחירות נוספת תהיה הודאה מוגמרת ומסוכנת בקיומו של הקרע הלאומי ובחוסר היכולת לאחות אותו בשנים הקרובות. אם אפילו כעת אנחנו לא מצליחים להתאחד סביב הנהגה שפויה, מתי כן נתאחד? כשהאיראנים יתקפו?
לפי החוק, אין צורך בהחלטת כנסת כדי ללכת למערכת בחירות נוספת בהקדם, היא תתרגש עלינו מאליה אם נתניהו וגנץ לא יגיעו בהקדם להסכמה בסוגיית התקציב. כרגע נתניהו מתעקש על תקציב חד־שנתי, וההתעקשות הזו נסמכת על מומחי כלכלה ניטרליים ואפילו על עמדתו של יו"ר האופוזיציה ושר האוצר לשעבר, יאיר לפיד. הם טוענים שבתקופה כלכלית כה שברירית אסור להעביר תקציב דו־שנתי כובל. דא עקא, בסעיף 30 בהסכם הקואליציה התחייבו שני הצדדים להעביר תקציב דו־שנתי, והוא נחתם כשהקורונה הייתה כבר בעיצומה. נתניהו לא יוכל לסגת עכשיו ממנו בלי להמיט על עצמו חותם של מפר הסכמים. כל אלה שטענו מראש כי לא יכבד את הסכם הרוטציה יחגגו את צדקתם, ומן הסתם גם יחגגו את הקדמת הבחירות במסגרת חגיגות האנרכיה הכלליות שלהם. אבוי לישראל ואבוי לנתניהו עצמו אם הוא ישפוך עוד שמן על האש הגדולה שהם מתאמצים להבעיר מול מעונו. אסור לו לגרור אותנו לבחירות.
