ב־22:47 ניתן האות. ברגע אחד, ממש שבריר שנייה, הופכת כיכר פריז בירושלים מוודסטוק לנורמנדי. חמש דקות קודם לכן פיזזו כאן עשרות צעירים על הכביש במסיבת טראנס מאולתרת. ופתאום – מכות, ודחיפות, עימותים קשים מול שוטרים. התרחיש של הפגנות בלפור ידוע מראש: עד סביבות השעה 11:00 בלילה המפגינים עושים בערך מה שבא להם, כראוי וכצפוי בהפגנות, ומאז ועד הלקוח האחרון משתנה הזירה לחלוטין והופכת לתחרות צריבת תודעה מתסכלת בין שלטון החוק לחלק מהמפגינים שפרובוקטיביותם אומנותם: המשטרה אינה יכולה להרשות לעצמה את המשך הרעש הבלתי נסבל שעולה מעשרות התופים ומאות החצוצרות מחרישות האוזניים. חוץ מראש הממשלה ומשפחתו גרים באזור עוד אלפי אנשים, שהחוק אמור להגן עליהם מפני הקקופוניה. והמפגינים, הם מעוניינים בתמונת ניצחון שתאפשר את המשך הלהטת היצרים והפקת האנרגיה להפגנות הבאות. זה יכול להיות מפגין אוחז בדגל שנשטף בסילון אדיר היוצא ממכת"זית, זו יכולה להיות ברך של שוטר הנצמדת לגרונו של מפגין אחר – כל מה שמהדורות החדשות והפאנלים ירצו לדבר עליו למחרת, ובכך להשאיר את המחאה בתודעה. ובתחרות הזאת, כמעט למותר לציין, כולנו מפסידים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מוצ"ש ב-22:00 – מופע ספוקן וורד לרגל 15 שנה לעקירה
– ישראל והודו ישתפו פעולה בפיתוח בדיקת קורונה זריזה
– אחרי 84 שנים: בית הכנסת הארבלים בירושלים יפונה לטובת יזם פרטי
יום שלישי, 19:10. למרבה המזל אני מצליח להיות באחת המכוניות האחרונות שחוצות את כיכר פריז לפני שהיא נסגרת לתנועה עד לפנות בוקר. אני חונה במרחק כמה דקות הליכה ממוקד ההפגנה, ומגיע בקלות למתרסים שחוסמים את המפגינים ברחוב עזה פינת בלפור. כבר עכשיו הרעש מחריש אוזניים. מישהו דואג לאספקה של שקיות ענק מלאות בחצוצרות פלסטיק קטלניות לחוש השמיעה של האדם הסביר, והן מחולקות לכל דורש. אחרי כחצי שעה כבר ברור שההמונים שמגיעים להפגנה לא יצליחו להצטופף ברחוב עזה, כנראה גם לא בכיכר פריז. שוטר שעומד לידי מעריך את מספר המפגינים ב־2,500.
בהחלטה נבונה, ואף שהצהירה מראש שלא תאפשר זאת, המשטרה פותחת את המחסומים שהציבה ברחוב רמב"ן המקביל, והקהל מתחיל לזרום. המטרה: הכנסת. מזג האוויר נעים, והמפגינים בשלב הזה הם אחלה חבורה שבעולם. למרות דעות פוליטיות שכנראה איני חולק עמהם, הייתי בכיף יושב איתם על כוס בירה. הם יצירתיים מאוד שם בשמאל. כמעט כל מפגין או מפגינה הכינו בבית שלט, מיצב, מיצג או מיצד. שתי נשים הולכות עם דג זהב גדול על הראש, ושלט שמפרט מהן שלוש משאלותיהן ממנו: "תתפטר, תתפטר, תתפטר". ציטוטים משירים, תחפושות, ריקודים – מעין שילוב של בומבמלה, פאנג'ויה ומידברן – אירועים שלא מתקיימים עכשיו בגלל הקורונה, ושבחסות ההפגנה אפשר לעשות להם איזשהו זכר. יש גם שלטים קיצוניים כמו זה שמשווה את נתניהו לאסד טובח ההמונים, או כאלה שמכריזים שהמדינה היא מחלה, וגם צעקות, גידופים וקללות שתוכנם אמור לעורר חלחלה בכל דמוקרט. כאמור, אין כאן יד מכוונת, וכל אחד משרבט משהו על קרטון ובא. יש בכך משהו חינני, אבל זה בהחלט גם מדגיש את הצדדים הפחות סימפטיים של המחאה.
ברחבת הכניסה לכנסת, סביב אותו פסל מנורה מפורסם, אפשר כבר להבין מה קורה בהפגנה הזאת. במילה אחת: בלגן. בצד אחד עומד אדם זועם ולו קוקו מאפיר שמנסה להסביר לקהל בצעקות ובגרון ניחר למה חוק הקורונה – הוא קורא לו חוק ההסמכה, ומזכיר בלי הנד עפעף את החוק שהנאצים העבירו ב־1933 – הוא הסכנה הגדולה ביותר העומדת בפני אזרחי ישראל. בפינה אחרת צועדים החבר'ה עם התופים שבעיקר נותנים קצב ועושים רעש. איש אחד עם מגפון עומד בצד וצועק משהו בלי שאף אחד שומע. שלטי הטרלה לרוב משלימים את האווירה הכאוטית־משהו: "יעלי, התינשאי לי", "למה אין נאגטס בחדר האוכל", והלהיט החדש "אין מגפה". יש גם אחת שמחזיקה שלט "אני ימנית ואני כאן". קוראים לה רותם הקמן, והיא אמנם מקבלת חיזוקים מהעוברים והשבים, אבל בעצם רק מוכיחה עד כמה היא חריגה פה. שהרי אם ההפגנה הזאת לא הייתה הפגנת שמאל, כמו שטוענים שוב ושוב חלק ממארגניה, לא היה צורך בשלט הזה.
אני מבקש מאיש מבוגר וסולידי לנסות לספר לי על מה ההפגנה בעצם. זה לוקח לו כמעט רבע שעה. הוא מונה באוזניי ההולכות ומחרישות שורה ארוכה־ארוכה של ארגונים ויוזמות, על חלקם אני שומע ממנו בפעם הראשונה. הוא מסביר שכולם התנקזו לכאן, כדי ליצור את ההפגנה של ההפגנות. נאמר זאת כך יונית, אם זה מה שיש לכל הארגונים הללו שחברו יחד להציג, השמאל בבעיה.
בשלב מסוים מחליטים חלק מהמפגינים לצעוד בחזרה לבלפור. אני זורם איתם ומפסיד בהחלטה זו את מיצג ההתערטלות על המנורה, כמה דקות לאחר שעזבתי את השטח. נו, שוין. מגיעים לאזור כיכר פריז בעשר, וכאן כבר ברור שההפגנה הנחמדה והלגיטימית הזאת חיה על זמן שאול. כל המסרים כבר הועברו, כל החצוצרות חוצרצו, כל התופים תופפו. עכשיו מחכים ל־11:00 בלילה כדי שיהיה קצת בלגן. ואז הבלגן באמת מתחיל, וסופו הצפוי במכת"זיות השוטפות את המפגינים שנשארו כאן בדיוק בשביל זה. לקראת 1:00 בלילה הכיכר מתרוקנת, והמפגינים מתפזרים כדי לאגור כוח להפגנה הבאה.
תשעת הימים. ירושלים. יהודים מתנגשים ביהודים. תחושה לא נעימה אופפת את הערב הזה. אי אפשר לצבוע את כל המפגינים כאן בצבעים אלימים או אנרכיסטיים. כמעט ההפך הוא הנכון. רובם המוחלט באים לכאן כי כואב להם, והם מתנהגים בסדר גמור. אותו הדבר נכון גם לגבי השוטרים. בניגוד לטענות המפגינים, הצופה מהצד לא יכול לא להרגיש את האיפוק שנוקטת המשטרה בהכלת ההפגנות האלה, עד לגבול שכבר אי אפשר לחצות בלי לקרוא לזה אנרכיה. אם כמעט כולם בהפגנה ביום שלישי היו בסדר גמור, מלאי כוונות טובות, מכל הצדדים, למה לעזאזל התחושה בדרך הביתה הייתה של חורבן?
