גל העלייה הגדול מצרפת לישראל התחיל באינתיפאדה השנייה, שפרצה כאן ב־2001. האינתיפאדה הזו הובילה להתגברות האנטישמיות שם ולמתקפות קשות נגד בתי הספר ונגד היהודים בכלל, בעיקר מצד האוכלוסייה המוסלמית הצעירה. האירועים הללו הפתיעו מאוד את יהודי צרפת. זו לא הייתה האנטישמיות הקלאסית שאותה הכירו באירופה במשך שנים רבות. הפעם היא הגיעה מכיוון חדש ובצורה שונה. ההלם הקשה ניכר אז אצל חבריי הטובים בפריז.
הממשלה בצרפת נהגה מצדה להתכחש לאירועים או להמעיט בערכם. הנשיא דאז ז'אק שיראק הבין היטב את הסכנה הצפויה לצרפת אם תפרוץ בה אנטישמיות, ועשה רבות כדי לפייס את הקהילה היהודית. רק בתקופת הנשיא ניקולא סרקוזי נלקחה האנטישמיות המוסלמית כתופעה רצינית, אם כי גם היום קשה להאשים מישהו בצרפת באנטישמיות. סופר יהודי בשם ז'ורז' בן־שושן נתבע בידי ארגונים איסלאמיים על הוצאת דיבה, אחרי שטען לקיומה של אנטישמיות איסלאמית.
האנטישמיות שפרצה עם האינתיפאדה השנייה לא שככה. רצח הצעיר אילן חלימי בפברואר 2006 בפריז – אחרי שנחטף ועונה קשות, והמתקפות על חנויות יהודיות בערי השדה טולוז ווינסי הביאו לגל עלייה מסוג חדש. בגל הראשון ב־2001 עלו לארץ אנשים בגיל הפנסיה, שהחליטו לבלות את שארית ימיהם באשדוד או בנתניה ולא בריביירה הצרפתית. אחרי הרצח המזעזע של חלימי עלו לארץ זוגות צעירים בני 25־40 עם שלושה או ארבעה ילדים, שהחליטו לעזוב הכול, לצאת במהירות ולהעניק ביטחון קיומי לילדיהם. העולים הללו בחרו לגור בעיקר בגוש דן, בכפר־סבא וברעננה.
ההקרבה הייתה עצומה, וההימור גדול. העולים הצעירים ובעלי המשפחות לא הכירו את השפה והתקשו למצוא כאן עבודה. רבים מהם גרים גם היום בארץ, אבל מתפרנסים ממסחר בצרפת דרך האינטרנט. יש כאלה שטסים לעבוד בצרפת מדי יום שני, וחוזרים בימי חמישי. יש מי שמכנים את העליות האלה בלגלוג מסוים "עליות בואינג", משום שהעולים גרים למעשה על המטוסים שמובילים אותם מלוד לפריז ובחזרה.
החברה הישראלית, טוענים בצרפת, לא הצליחה לעכל קבוצה מסוג חדש: ימנית, דתית, עשירה יחסית, משכילה ומזרחית. "לקבוצת העולים הזו אין מקום בדמיון הישראלי", אומר לי חברי ע', שמגיע לארץ בכל שנה לכמה חודשים. "אם אתה דתי, אז מה אתה עושה בחוף מעורב עם כיפה? זה נראה מוזר. אם אתה מזרחי ודתי, מה פתאום אתה גם עשיר? ואם אתה מזרחי, איך זה שאתה משכיל? ועל כל השאלות האלה תוסיף את השפה שלנו שלא נקלטת בשום מקום ואת המניירות שלנו, ותבין למה אנחנו דחויים אצלכם".
הילדים הצרפתים, מסכימים כולם, הצליחו פחות או יותר להסתדר עם החברים הישראלים החדשים, אבל ההורים הלכו והסתבכו בבעיות הידועות של העולים עם הרשויות. השטיח האדום שנפרש להם בירידה מהמטוס נחתך עם היציאה משדה התעופה. לפי ההערכות בקהילה בצרפת, רבע מהעולים לישראל לא הצליחו להיקלט כאן וחזרו למולדתם. זו גם הסיבה שקשה לאמוד את מספר היהודים בקהילה שם, וההערכות נעות בין 450 ל־550 אלף איש.
המשפחות שנקלטו בישראל, אומרים בקהילה, ייהפכו בעוד כעשר שנים לנדבך חשוב בחברה הישראלית, כי מדובר בכל זאת במשפחות משכילות וערכיות מהמעמד הבינוני־גבוה. כבר היום ניכרת השפעת העולים. בתי כנסת שהיו סגורים בתל־אביב פתחו את שעריהם מחדש, ומסעדות כשרות נפתחו בבעלות יהודית־צרפתית. בירושלים מוכר הסיפור של המיליארדר הצרפתי לורנט לוי, שרוכש מבנים ועסקים פעילים ומחייב אותם לסגור בשבת.
גלי העלייה לישראל גרמו לטראומה חדשה־ישנה במשפחות רבות בצרפת. היהודים חוזרים לפתע לימים ההם במרוקו שבהם משפחות התפרקו אחרי שהבנים נסעו ללמוד בצרפת ונשארו בה. עכשיו הבנים הללו הפכו להורים, ואילו ילדיהם מהגרים לישראל. המשבר המשפחתי הכפול הזה אינו קל. חבר טוב שלי בצרפת, רופא במקצועו, נזכר שוב ושוב בבתי הכנסת ומוסדות הלימוד שהתרוקנו בקזבלנקה ובפאס אחרי הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים. מדי יום נעלמו מבוגרים וילדים כי היו בדרכם לארץ. דניאל בן־סימון מתאר באופן נוגע ללב בספרו המצוין 'המרוקאים' את החוויות הקשות שעברו עליו ועל חבריו באותה התקופה.
התופעה חוזרת על עצמה בימים אלה. כיתות בבתי ספר יהודיים מתרוקנות במהירות, והמורים והתלמידים לא יודעים את נפשם. ילדים מגלים לפתע כי חבריהם הטובים כבר לא יושבים לידם בכיתה. תחושת הבדידות גוברת, ונלווים לה כעס ותסכול מובנים. אין לזלזל בבעיה הקשה הזו, שאין לה כנראה פתרון.
שונים מהאמריקנים
לפני שנה וחצי נסעתי לראות את משחקי היורו בפריז. התארחתי אצל חבר טוב ברובע ה־19 במזרח העיר. השכונה השתנתה ללא הכר, והפכה מוסלמית לכל דבר ועניין. לחברי היהודי קשה לחיות שם וכך גם לבת זוגו, צרפתייה שאינה יהודייה. בשכונה הזו, שלא כמו ברובע ה־16 או ה־17, אתה נתקל בכתובות והתבטאויות אנטישמיות על בסיס שבועי, באופן שלא היה מוכר בעבר. בסוף השבוע האחרון התלונן קשות חברי בפני על מאמר שפרסם פרופ' זאב שטרנהל בעיתון 'לה מונד', שבו הוא מזהיר מפני הפיכת ישראל למדינה נאצית. "מאמר כזה בעיתון נפוץ כזה רק מגביר את השנאה נגדנו", כעס.
הפיגועים הקשים שביצעו קיצונים מוסלמים בתיאטרון בטאקלאן בנובמבר 2015, בניס (הדריסה ביוני 2016) ובמקומות אחרים, שגרמו למאות הרוגים צרפתיים, שינו קצת את היחס כלפי הסבל של הקהילה היהודית. חבריי מתנחמים בינתיים בכך שבאוניברסיטאות אין אנטישמיות, כמו זו שניכרת בכמה אוניברסיטאות בארה"ב, וכי ה־BDS לא מצליח להכות שורשים בצרפת, אבל יש להם טענות קשות על כיבוד המסורת בקמפוסים. "בכל שנה עשרות יהודים לא עוברים את השנה בגלל מבחנים שנקבעים לשבת, והם לא רוצים להשתתף בהם. זו אפליה לרעה ואיש לא נותן על כך את הדעת", הם מתלוננים.
המצב בעייתי, אבל לא בלתי נסבל. היהודים בצרפת מבטיחים שישמרו בכל מקרה על זהותם. בניגוד ליהודי אמריקה שרואים עצמם אמריקנים תחילה, יהודי צרפת שהגיעו ברובם ממרוקו, מתוניסיה ומאלג'יריה חרתו בזיכרון הקולקטיבי שהם יהודים תחילה. חשבון הנפש וניתוחי המציאות נעשים בכל יום, בכל שעה ובכל בית. קהילה שלמה עומדת במגרש החניה. האנשים המבוגרים בעמדת המתנה לילדיהם, והם ילכו או יישארו בעקבותיהם.
מה שכן, רבים קונים בינתיים דירות בארץ: דירות חדשות, דירות יד שנייה ודירות על הנייר. הם רוצים מקום לבלות את החופשות, אבל גם עוגן לעתיד. כולם מסכימים שחילופי שלטון ועליית הימין הקיצוני בצרפת, או חלילה פיגוע קולוסאלי נגד בתי ספר יהודיים – עלולים לזעזע שוב את הקהילה ולהביא לגל עלייה שלישי, גדול מכל קודמיו, שיהיה כרוך גם הוא במשבר פנימי לא פשוט.
