הלם ותדהמה הכו את ישראל בראשית השבוע עם חשיפת פרשת המסרונים בין עו"ד ערן שחם־שביט, התובע מטעם הרשות לניירות ערך בפרשת בזק־וואלה (נתניהו 4000, בשבילכם), ובין שופטת בית משפט השלום בתל־אביב רונית פוזננסקי־כץ, שהתפנתה במיוחד מפגרת השבתון שלה כדי לטפל בתיק המיוחס. תיאום העמדות בין השניים, כפי שחשף דורון הרמן בערוץ עשר, ובתוך זה מבע הפנים הנדרש מצד השופטת באולם בית המשפט, הביא להרחקתם המידית מהתיק במה שהוגדר "אירוע חריג ומצער".
מערכת המשפט נבוכה. שופטים נסערים נעו באי נוחות על כיסאם הרם, פוליטיקאים ופרשנים מימין ומשמאל איחדו שורות לביקורת חריפה נגד מי שנתפסו בקלקלתם, ומיליוני אזרחים נשאו עיניים בחיוך שואל אל התסריטאי הגדול מכול שלא מפסיק להפתיע. ובתוך בליל התגובות במערכות התקשורת השונות תהתה סימה קדמון אחת, בבוקרו של יום שני השבוע, "מי האמין, עד אתמול, שכך מערכת המשפט פועלת", ומיהרה להתרכז בחשש הגדול: "ומי יאמין מעתה ואילך שהיא לא ממשיכה לפעול כך".
ובכן, היו מי שהאמינו. יש מי שעדיין מאמינים שהיכל הצדק מורכב מבני אדם, בשר ודם של ממש, עם חולשות, תפיסות פוליטיות וחלון פתוח להשפעות חיצוניות. לא ירידת הדורות, לא שופטים ותובעים חסרי ניסיון, לגמרי לא. שופטים כבני אדם, מאז ולתמיד. היו מי שהאמינו שמקום המשפט שמה האליטה השבעה והמורמת מעם – וזהו המתכון המדויק שמתחולל בו הוורטיגו של שיכרון הגבהים. הם האמינו ועדיין מאמינים שהרשות השופטת מוטה פוליטית, מוטה רעיונית, ושיש לשים גם לה רסנים שיגבילו את העמדה השלטונית שהיא נתפסה אליה שלא בטובתה.
הסוברים כך מפוזרים בשורות הקואליציה של כנסת ישראל, בשיח האנטי־אקטיביסטי שנלחם בתפיסת "הכול שפיט" של השופט בדימוס אהרן ברק, והם גם ממלאים טורים וכתבות בעיתון שבידכם. כל אלה מורדים בעמדת הכול־יכול שאימץ לעצמו בג"ץ בסופת ברקים חסרת מעצורים מבית מדרשו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, וכופרים בתפיסה שגלגלי הצדק מסתובבים בתנועות ידיהם של מלאכי עליון.
שוב ושוב תהינו כאן כיצד מערכת המשפט לא חשה אי נוחות נוכח הידיעה הברורה של הציבור כיצד יסתיים בבג"ץ כל תיק שעיקרו סכסוך קרקעות בין פלסטינים ליהודים, אף שכל תיק מורכב מנתונים שונים והשתלשלות עניינים אחרת. תהינו איך מערכת המשפט מחליטה לסגור תיקים בשל "חוסר עניין לציבור", בשעה שלא ברורה זהותו של אותו "ציבור" שמכריע במקרים זהים מי לסגירה ומי לחקירה נגדית. תהינו כיצד בעלי המזג השיפוטי הידוע לא חשים שמץ מבוכה כשהם לוקחים לידיהם חוקים שקבע בית הנבחרים בהשגחת היועצים המשפטיים, ומבטלים אותם.
אולם כל מי שהעלה סימני שאלה כאלה, כל מי שביקש להכניס את המערכת המכובדת למסגרת שלוקחת בחשבון את אנושיותם של לובשי הגלימות, סומן כמסוכן. שרת המשפטים איילת שקד, שנלחמת להרגעת האקטיביזם השיפוטי, מו
צגת שוב ושוב כאויבת הדמוקרטיה, וזאת על אף התנהלותה המקצועית הנתמכת גם בידי שופטים שאינם שותפים לאג'נדה הפוליטית שלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך נפתלי בנט מואשמים גם הם תדיר בהשלכות המסוכנות שיהיו לתפיסותיהם ולהתבטאויותיהם בתחום. חטיבות שלמות במחנה הימין מושמצות ככאלה שברצונן לפרק את המערכת החוקתית, וכל זה רק משום שהאמינו ששולחן בית המשפט מורכב ממלומדים מכובדים שבסופו של דבר מושפעים כאחד האדם.
16 שנים חלפו מאז קרא עיתונאי אחר את קריאת ה"מי היה מאמין" שלו, נוכח מלחמת הג'יהאד הרצחנית המכונה גם האינתיפאדה השנייה. בראשית שנות האלפיים נדהם יואל מרקוס ב"הארץ" לגלות שהנשק שנתנה ישראל לפלסטינים הופנה נגד אזרחיה וחייליה ורצח בה המונים. זאת על אף שהסכמי אוסלו, ובתוכם התוכנית המדהימה בטמטומה של העברת נשק לאויבים במדי שיטור, לוו בהפגנות תחת הכותרת המתחננת "אל תתנו להם רובים". איכשהו, בסביבתו של מרקוס העדיפו לסמן את המפגינים מימין כרואי שחורות פרנואידים, נביאי זעם מחרחרי ריב ומדון. ואז התחילו הרובים לירות. עלינו.
מחוץ למחנה
בין "מי האמין" של סימה קדמון ל"מי היה מאמין" של יואל מרקוס מחבר קו רציף של עיוורון עיניים, סתימת פיות ומסע דה־לגיטימציה מתמשך. השמאל הישראלי אימץ לעצמו את הכינויים "מחנה השלום" ו"המחנה הדמוקרטי", והשאיר לימין את תפקיד מחרחר המלחמה, לכאורה. הליברלים הגדולים הצליחו לסמן את הרוב המוחלט במדינה כחובב מלחמות ודיקטטורות, או לפחות כזה שסולד מפריחת עצי זית ומגלימות שחורות מלוות בפטיש עץ תובעני.
ערוץ עשר חשף בפנינו קשרים שלא אמורים להתקיים כלל בין תובע לשופטת בתיק ששניהם עוסקים בו. הוא חשף בפנינו התנהלות קלוקלת ומטרידה במערכת שאמורה להיות נקייה מכל רבב. לצד זה, הפרשה כולה חשפה בפנינו גם את הזלזול העמוק שיש בקרב מחנה אחד כלפי היושרה של המחנה האחר. את האטימות המוחלטת לביקורת שצריכה להישמע וראוי שתישמע במשטר דמוקרטי, שמעצם טבעו מוכרח לבדוק את עצמו כל הזמן, בכל המערכות המרכיבות אותו.
החתירה לדמוקרטיה היא לא נחלת השמאל, כמו שהשלום הוא לא משאת ליבו שלו בלבד. שני גושים פוליטיים במדינת ישראל שואפים לעתיד טוב יותר (אחד מהם מאמין שגם ההווה הוא על הכיפאק), אבל לכל אחד מהמחנות תפיסה עולם שלמה לגבי הדרך להגיע לאותו חזון של שלום ושל התנהלות במדינה דמוקרטית. מי שנחרד כשמכנים באופן בזוי מי ממחנהו בכינוי "בוגד" מוזמן להוציא ממילון המחנאות שלו את המונחים "פשיסט" ו"אויב השלום". גם בתוך המחלוקת, ראוי להקשיב לקולות האחרים. לו היו עושים כך, לו קול הימין לא היה מושתק כקול מתלהם של שונאי הדמוקרטיה והשלום, ייתכן שמערכת המשפט הייתה מושגחת יותר ונבוכה פחות השבוע. וייתכן שדם רב היה נחסך בשנות התשעים, לו רק לא היו נותנים להם רובים.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
