בערך ב-12 בלילה, אחרי שכל הערב עמדתי בכיכר פריז, רציתי להגיע עד לקצה ההפגנה. התחלתי לצעוד ברחוב בן מימון. עברתי בו מאות פעמיים בחיי, אבל אתמול הרגשתי שאני הולך בו בפעם הראשונה. מאות בני אדם גדשו אותו, יושבים על החומות, על גג תחנת האוטובוס. פילסתי דרך והגעתי עד לשורת המפגינים האחרונה, כמה עשרות צעירים שהלמו על מחסומי הפח שהציבה המשטרה. ממול, מסך שחור ענק הסתיר את הכניסה לרחוב בלפור. הסתובבתי אחורה והבטתי בעיני המפגינים, כמעט הדבר היחיד שאפשר להתבונן בו מבעד למסכות. ראיתי עיניים נחושות, עייפות, כועסות, חוששות, של אזרחים שההנהגה הנוכחית אכזבה אותם, שיצאו לרחובות לא בחסות עמותות שמאל אלא בחסות ייאוש עמוק, והגיעו לכיכר לא עם דגלי פלסטין אלא עם שלטי קרטון שהוכנו בבית, עם פסוקים, ציטוטים וצעקות. כי זה כל מה שנותר להם לעשות: לצעוק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדברת מהבטן: שרן השכל על שגרת הכנסת וההיריון המיוחל
– המושלים הפלסטינים מנצלים את הקורונה כדי להפגין עצמאות
– עלייתו ונפילתו של דונלד טראמפ
שעתיים קודם לכן, גדשו אלפי בני אדם את הכיכר. רבים כתבו כבר על הספונטניות של המחאה, על העדר המרכז שבה, אבל צריך לראות כדי להבין: אין בהפגנה הזו מוקד מרכזי אחד, אין בה נאומי פוליטיקאים, אין בה מסר אחד ויחיד שכולם דבקים בו, זולת המסר האחד שקורא להתפטרותו של בנימין נתניהו. הכיכר משאילה את עצמה למגוון דעות ואינטרסים אידיאולוגיים: היו שם ותיקי המחאות בפתח תקווה ובבלפור, מפגיני הדגלים השחורים, קבוצות השמאל הירושלמי שהחזיקו שלטים עם תמונתו של איאד אלחלאק, שנרצח על ידי שוטרים בעיר העתיקה, מעגלי מדיטציה (באחד מהם ראיתי אישה יושבת ישיבה מזרחית, עוצמת עיניים ומחזיקה שלט: "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו"), כלי נגינה, זמבורות, כמה עשרות מניינים של כיפות סרוגות. מדי פעם מישהו תופס מגפון ומלהיט את הקהל – הלהיט כאן הוא "והעיקר לא לפחד כלל" – אבל לא סביר שמהמחאה הזו יצמחו סתיו שפיר ואיציק שמולי חדשים. המפגינים עצמם, כך נראה, לא ייתנו לזה לקרות. אם ייצבר כאן הון פוליטי, הוא יתורגם לא לנציגים נוספים במפלגות שמאל-מרכז – שגם הם, בתורם, יאכזבו את המחנה, כאילו בצעד בלתי-נמנע – אלא יתנקז לתקווה האחת של המפגינים: החלפת השלטון.
מילה על השמאל-מרכז: ניצב דורון ידיד, מפקד מחוז ירושלים ומי שמקווה להיות המפכ"ל הבא, אמר לפני כשבועיים שמדובר בהפגנת שמאל; גם נתניהו מבקש לצבוע את המחאה בצבעים הללו. אין טעם להכחיש: סביר להניח שרוב המפגינים מעולם לא שלשלו פתק 'מחל' לקלפי, ורובם התנגדו לבנימין נתניהו עוד קודם לכן. ולצד זאת, כמה וכמה מפגינים ששוחחתי אתם, אנשי שמאל ואנשי ימין כאחד, אמרו במפורש שהמחאה תתקפל ביום שבו חבר כנסת אחר מהליכוד, או נפתלי בנט, יאחזו במושכות השלטון. מדובר באנשים שרובם לא חולמים על תמיכה בבנט כראש הממשלה, אך אם זה יקרה, הם לא ירעידו את רחובות רחביה באמצע הלילה. האמוציות של ההפגנה הזו קמות ונופלות על נתניהו, והניסיון לתייג את המחאה כמחאת שמאל מתעלם לא רק מן המפגינים הימנים שבכיכר, אלא בעיקר מהשינוי העמוק – והבעייתי – שעובר על הפוליטיקה הישראלית, שהפכה לפוליטיקה של כן-ביבי-לא-ביבי. לטוב ולרע, מה שהוציא את רוב המפגינים לרחובות אינו עתיד השטחים ביהודה ושומרון או המדיניות הכלכלית הימנית, אלא המשך שלטונו של נאשם בפלילים, ומי שבשלטונו הארוך מגלה, בעיניהם, אטימות וניתוק.
קצת אחרי שהגעתי לכיכר, חבר אחד, ותיק בהפגנות, עשה לי סיור מודרך: ליד היכל שלמה חנו בדממה שני אוטובוסים שבהם ישכנו, מאוחר יותר, את העצורים; ברחוב רמב"ן עמדה מכת"זית רדומה, מחכה לאור הירוק שיינתן לה מעט אחרי אחת בלילה. כמו בסיפור של קפקא, הכול ערוך ומוכן לביצוע גזר הדין. שוטרים מחלקים דו"חות על אי-עטיית מסכות לאישה שהמסכה שלה על הסנטר, בשעה שמחוץ לכיכר יושבים נערים באין מפריע עם מסכות בכיס. ואז התחילה האלימות – שוטרים בוחרים מפגין אקראי וגוררים אותו איתם, מכת"זיות נוסעות הלוך ושוב ברחוב אגרון (השימוש בהן, כפי שפורסם, נוגד את הנהלים של המשטרה עצמה). לא הייתי כאן ביום חמישי האחרון, אבל מספרים לי שהמשטרה חסמה את רחוב אגרון משני הכיוונים, דרדרה לשם כמה מאות מפגינים וריססה עליהם במכת"זיות במשך דקות ארוכות, במלכודת מים מסוכנת. גם את האירועים הללו ספק אם מישהו יחקור.
מה שראיתי בבלפור היה רגע שבו נפרם החוזה בין המדינה לבין האזרחים. תומס הובס, מאבות הפילוסופיה הפוליטית, תיאר את החוזה הזה בספרו "לוויתן": במצב הטבעי, לכל אדם יש זכות להגן על חייו ועל רכושו ואף להשתמש בכוח כדי לעשות זאת, אך במצב הזה, בלשונה של מסכת אבות, איש את רעהו חיים בלעו. בשלב הבא נכנסים האזרחים לאמנה חברתית, מעניקים לריבון את זכותם הטבעית להפעיל כוח כדי להגן על עצמם, והריבון, בתמורה, מספק להם הגנה. ישראלים רבים הרגישו בשבועות האחרונים שהחוזה הזה הופר. נכון, עבור מפגינים ערבים, חרדים, מתנחלים ואתיופים החוזה הופר מזמן; בכל הקבוצות הללו התרחש הרגע שבו אבד האמון בכך שהמשטרה נמצאת כאן כדי לשרת את האזרחים ולהגן עליהם. עכשיו חווים אותו גם המפגינים האלה, בהפגנה שכל ניסיון לתאר אותה כאלימה יעשה לה ולהם עוול. חיים שלמים של אמון במדינה, בסמליה ובמוסדות השלטון נסדקו באבחה של כמה לילות, וספק אם ניתן יהיה לרפא את השבר. אין תמימות שנייה.
בספר על ירושלים קראתי פעם שקו פרשת המים עובר בדיוק בכיכר פריז: טיפת גשם שיורדת עליה נחצית לשניים, חצי לים התיכון וחצי לים המלח. מוקדם לדעת אם המחאה הזו, שהולכת ומתרחבת מהפגנה להפגנה – בין היתר בחסות התנהלות אווילית של המשטרה – תהיה קו פרשת המים של הפוליטיקה הישראלית, האם הזעם יתורגם למנדטים, לצו של בג"ץ, למרד קואליציוני. אך גם אם לא, הנה מה שהמצקצקים והציניקנים מפספסים בקשר להפגנה הזו: כמו כל הפגנה, היא נובעת מזעם אותנטי, מכאב, מתסכול; כמו כל הפגנה, היא מערבת בתוכה רגשות סותרים, של ייאוש ושל תקווה; וכמו כל מחאה המונית ומתמשכת, היא מטביעה חותם על דור מסוים, מעצבת אותו מחדש ומולידה תוצאות שאת רובן אולי לא נראה מחר בבוקר, אבל – וגם את זה ראיתי אתמול בבלפור – הזרעים שלהן כבר נטמנו.
