לכתבי המהדורות המרכזיות שנפרסו אמש במוקדי המחאה היה חשוב להביא למסך מנעד רחב של מפגינים. "זו לא עוד הפגנה מאלו שמתקיימות כאן מדי שבוע נגד נתניהו", אמר מתן חודורוב. "זו גם המחאה של העצמאים, המסעדנים, תנועות המחאה הכלכלית שהקפידו עד היום לבדל עצמם".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יחידת "רפאים" – הכירו את הסיוט הגדול של נסראללה
– הפרקליטות טוענת: לא ניסינו להסתיר מידע
– למרות המתיחות: המוני מבקרים באתרי התיירות בצפון
גם כתב מהדורת החדשות של כאן, סולימאן מסוואדה, ציין שוב ושוב: "יש פה מגוון רחב של מפגינים, אם נעזוב רגע את עניין שמאל-ימין, אנחנו רואים פה מובטלים, גם אנשי תרבות, שמתאחדים יחד בקריאות נגד רה"מ".
"מה שיפה, שניתן לראות כאן משפחות, הורים עם ילדים שמצטרפים לשירה והריקודים", התרשם משה נוסבאום במהדורת סוף השבוע של 12. "זה אולי נראה ונשמע כמו הפנינג, אבל זו מחאה. מחאה של אנשים שבאו לכאוב ולצעוק בדרכם המתונה, היצירתית, כאשר הם מניפים שלטים, רוקדים ושרים. הפעם, חשוב לומר, הם באו לכאן מכל קצות הארץ. אנשים שקמו והגיעו במיוחד כדי להשתתף בהפגנה".
אם כן, מה רבה הייתה אכזבתי לגלות בשטח מציאות אחרת. פחות מורכבת, יותר שבטית. יצאתי לרחובות רחביה כדי לראות מעבר למסך את הפנים של המחאה הגדולה בבלפור. קיוויתי לחזות בנוף מפגינים רחב כמו שהובטח, קיוויתי שאלו המתייגים זאת כמחאה של שמאל בלבד, צפויים להתבדות. אבל התבדיתי בעצמי.
הפיצרייה הסמוכה לכיכר פריז דווקא סימנה התחלה מבטיחה. המוכרים, כיפות שחורות על ראשם, מריצים בדיחות עם המפגינים הרעבים, שחולקים את התור למשולש מהמגש הרותח יחד עם כוחות המשטרה. בעוד כמה שעות חלקם אולי יפגשו שוב, הפעם עם רעב בעיניים, במלחמה על הנוכחות האחרונה. בינתיים, אני נוצרת את הרגע האנושי הזה, חלקת רעב קטנה.
בכיכר עצמה, בעשר וחצי, ההפגנה כבר בשיאה. הסיסמאות שנזרקות באוויר קוראות לביבי הביתה, הון-שלטון-עולם תחתון, הוא העבריין. מדי פעם נשמעים גם שירים כמו: דור שלם דורש עתיד! תזכורת קטנה לפן הכלכלי-חברתי שכמעט ונעדר מהמרחב. בכלל, קשה לפספס שאותו דור הוא השולט כאן. נוסבאום כינה זאת בעדינות "הפנינג", אבל לא יהיה מוגזם לומר שזו המסיבה הטובה בעיר.
בין מגוון השלטים היצירתיים, תופס את עיני שלטה של זואי. "לא בשביל זה עליתי לארץ". היא גרה בתל אביב, הגיעה לכאן לפני שבע שנים מקנדה. למה באה לכיכר? בגלל השחיתות, בגלל הכלכלה, "וגם בגלל שכל החברים שלי באו", היא אומרת וצוחקת בגילוי לב. והאמת היא שזה בסדר גמור. תהיה זו צביעות לומר שהמרכיב החברתי מאפיין רק את המחאה בבלפור. כל נער שגדל בצל הפגנות הימין והפינויים מכיר היטב את תחושת האדרנלין, את העוצמה של להיות חלק ממשהו גדול, וכן, גם את הרצון להיות אחד מהחבר'ה.
סמוך לזואי, עומדת חבורה של צעירים עם שלטים הקוראים ל"סרבנות אזרחית". הם מספרים שהכוונה היא להפיכה מאורגנת. לדעתם צריך להפסיק לשלם מיסים, להפסיק להתגייס לצבא, ובכלל להפסיק את החלק של האזרחים במדינה – "עד שהמדינה המושחטת לא תמלא את החלק שלה". אלו הממהרים להתבצר בשמחת "האמרנו לכם, זו מחאה אנרכיסטית" – חשוב לציין שדורון מייצגת את ההפגנה בערך כמו שהנער הדתי בן ה-16 שהתראיין לרועי שרון ב"כאן" מייצג אותה. ובכל זאת, אלו ואלו התקבצו הנה, בשולי המחאה.
דתיים הם אכן מראה נדיר כאן. כשאני כבר מוצאת אחד, מתברר מהר מאוד שהוא בא כסקרן לצפות מהצד. ובכל זאת, נמצאת פה גם נועה, ירושלמית, דתייה. היא באה עם כיסוי ראש במופגן למרות שבדרך כלל היא לא הולכת עם מטפחת, כדי להגיד שגם לדתיים יש פה מקום. "זה שאנחנו פה רגע לפני תשעה באב, זה סמלי. נתניהו רק מפלג ביננו, אני פה כדי למחות נגד השנאה". בין היתר, היא באה לקרוא לביבי ללכת. "אותי לימדו בצבא שכשיש נגד מפקד האשמות, הגיע זמנו לפנות את המקום".
אני ממשיכה לחפש את הקול האחר, ומוצאת את מיטרה, תושב פרדס חנה שמחזיק שלט ייחודי בנוף: "כולנו רוצים עולם חדש. לכבד את בחירות הימין. לרפא את העם. הפגנה היא ביטוי לכאב". הוא בן לעולים ממרוקו, ולדבריו, כל בני משפחתו ימנים. "ואני רוצה להעביר להם מסר: זו לא הפגנה נגדכם, ולא נגד הבחירה שלכם בקלפי. אני באתי לכאן כדי להביע את הכאב שלי מכך שהעם שלי מפוצל".
כמה הייתי רוצה לשמוע עוד קולות כאלה. בחיי שחיפשתי אותם בנרות. התחושה כאמור הייתה שמדובר בהפגנה פרסונלית, נגד ביבי בלבד, ואולי גם נגד כל מה שהוא מסמל. עם חלק מהאמירות יכולתי להזדהות, וכך גם רבים מחברי למחנה, אבל הנימה הצדקנית, השנאה היוקדת, היא זו שמרחיקה רבים מהכיכר. והרי לכם קלסיקה של ביצה ותרנגולת. הימין הפקיר את הזירה החברתית, אז היו מי שלקחו את המושכות, ועכשיו לך תמצא פה ימני.
הרבה אחרי 23:00 בלילה, כשהשעון כבר נוסק לעבר השעה אחת אחרי חצות, מגיעים כוחות המשטרה במהירות לפנות את המפגינים שנותרו מול בית ראש הממשלה. אלו, שרק לפני כמה שעות קראו במגפון: לא לאלימות, מתיישבים ומסרבים להתפנות. זו לא אלימות, נכון. רחוק משם. אבל זו גם לא בדיוק התנגדות פאסיבית. העצורים שנגררים על ידי המשטרה זוכים למחיאות כפיים סוערות. בניגוד אליהם, אפשר לומר שעוד הרבה לפני גל המעצרים, השוטרים פה לא בדיוק זכו לקיתונות של אהבה, יותר להתגרות מצד רבים מהמפגינים. בכלל, קשה להתחמק מהתחושה הבהירה שהמפגינים חיכו בסבלנות עד שיגיע האקשן המיוחל.
ואז מגיעים הפרשים האימתניים. המראה שלהם דוהרים אל עבר המפגינים הנסים בבהלה החזיר אותי לפינוי תשעת הבתים בעמונה. אין שום דבר סימפטי בפינוי אלים. עוד כמה דקות תבוא המכתזית, יהיו שיברחו, יהיו שיקפצו מולה באומץ. החיוכים בפיצרייה נראים לי כעת כמו זיכרון רחוק. מחר ידווחו המבזקנים על האלימות המשטרתית, על האלפים בכיכר, ברשתות ישאלו "איפה הייתם כשהפגינו החרדים". וכך, עד ליום המחאה הבא, וחוזר חלילה. מדובר בסרט ישראלי עם תסריט ידוע מראש.
