פרצי ההתלהבות מהמחאות בירושלים מול מעונו של ראש הממשלה מסתירים את האמת שצריכה להיאמר תחת ענני האבק הפוליטיים, והיא שהמפגינים ניתקו את עצמם ממרכז הקונצנזוס הישראלי והמחאה הולכת וממסגרת את עצמה כתופעה מוגבלת מבחינת סדר היום הרעיוני שהיא מעמידה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– והעיקר: לגלות את שורשי הדברים
– תזונה נכונה בזמן היריון
– מכבי RED – ד"ר אילן יהושע
זה כמובן לא הופך את עצם המחאה לדבר שהוא בלתי לגיטימי. במסגרת הדמוקרטית והפלורליסטית רצונו של המפגין הוא כבודו, אבל אין ספק שבתהליך מהיר למדי הפכו המחאות המוצדקות של ציבור נפגעי הקורונה הכלכלית, למחאות של מחנה מצומצם המייצג סדר יום פוליטי בעיקרו, הרחוק שנות אור מסדר היום הכלל חברתי דוגמת זה שאפיין את מחאת קיץ 2011.
האינדיקטורים הגדולים לעניין הזה הם מה שניתן להגדיר כמכלול סמלי המחאה שבאים לידי ביטוי בשלטים המונפים, במסרים הפומביים, בפרקטיקות המחאה ואפילו בפרופיל הסוציולוגי של המפגינים, כפי שהוא משתקף באמצעי התקשורת. מי שמתבונן על שלטי החוצות של המפגינים רואה תערובת אקלקטית של מסרים שהמרכזי שבהם נוגע, איך לא, לנתניהו האיש ולסוגיית השחיתות.
מקומם של המסרים שמבליטים את נושא משבר הקורונה הלך והצטמצם, אולי גם בגלל הצעדים הכלכליים שנקטה הממשלה וכנראה גם בגלל הבנת החלק הארי של הציבור כי המנהיגות הישראלית, חרף מגבלות הטיפול שלה במשבר, אינה חותרת לאסטרטגיה של סגירת המשק והכלכלה והסממן הברור לכך הוא מינוי פרופ' גמזו כפרוייקטור לניהול המאבק בקורונה.
הדבר משאיר את זירת המאבק והמחאה לעיסוק באג'נדה הפוליטית שנמצאה על סדר היום הציבורי בישראל קודם לבחירות האחרונות, כאילו לא היו הבחירות ולא נקבעו תוצאותיהן. אבל הפעם היא הופכת לנחלת חלקים מהדור הצעיר שתערובת של מרדנות נעורים בסיסית ורגשות אנטי ממסדיים לצד מתח בין דורי, מוציאים אותו לרחובות, על חשבון הדור הבוגר יותר של אמיר השכל, במפגנים של אלימות ופריקת עול כלפי מה שמייצג את המדינה, סמליה חסרונות האכיפה שלה.
את ההשראה למחאה ובעיקר לדפוסיה האלימים מספקות להם מחאות אחרות דוגמת זו בארה"ב שגם בה מונף אירוע רציחתו של ג'ורג' פלויד למפגן של התנגדות לסדר המדינתי האמריקאי. בישראל ההקשר איננו כמובן של יחסי שחורים ללבנים, אלא משבר הקורונה שאפשר את שחרור האנרגיות הללו. אולם, ככל שחולף הזמן כך נפערת התהום בין סוגיית הקורונה ומחאת העצמאיים לבין 'מחאת בלפור' המהווה תמהיל של מרדנות, קוסמופוליטיות, אנטי ביביזם ושמאל מדיני שגם הוא נוכח במחאות בדמות השלטים והמסרים בעניין "הכיבוש".
זו אינה מחאה היוצרת מכנה משותף חברתי הגדול מסך חלקיה ולכן סביר כי אם לא תדע להתחבר לסוגיות האמיתיות המדריכות את עניינו של הציבור היא תישאר נחלתם של חוגים מצומצמים. זאת, חרף עניינם של בעלי עניין פוליטי כולל בתקשורת, לראות בה דבר מה אחר ולשם כך אף לקחת בה חלק פעיל, גם אם עקיף, באמצעות הקניית משמעות חברתית למחאה החורגת הרבה מעבר ליסודות המגדירים אותה בעת הזו.
מבחינה זו, התופעה של אלפים בודדים של מפגינים הם אינדיקציה לכך שהמחאה איננה פורצת בינתיים את גבולות השוליים של החברה הישראלית. עם כל זאת, אין להקל ראש במדרון החלקלק והאלים אליה היא גוררת את ישראל דווקא באחת משעותיה הקשות וכמובן שאין בכך כדי לעמעם את נוכחותה של ביקורת ציבורית על הממשלה ואת נוכחות המשבר הכלכלי הפוקד את המדינה בחסות הקורונה הפוגע באזרחים רבים.
בהיבט הזה, האתגר המשותף הן של הממשלה והן של הציבור המצוי תחת עול המשבר הכלכלי יהיה לגדר את המובלעת האקטיביסטית ולהישמר מקריסה לתוך הריק הרעיוני, המנותק והקונסטרוקטיבי שהיא מייצרת, על מנת כדי לייצר בסיס להתנהלות ממשלתית וציבורית אחראית בתנאים לגמרי לא פשוטים של משבר מערכתי שאינו עומד להסתיים בקרוב.
