במדור הטכנולוגיה של אתר NRG ז"ל פורסמה ב־2010 כתבה שכותרתה: "כשהלייק החליף את המגאפון: המחאה עוברת לפייסבוק". משעשע לקרוא היום את ההתרגשות מהגילוי המרעיש על הרשת החברתית שהייתה אז בחיתוליה, יחסית. הרשת, כך צוין בכתבה ההיא, הצליחה לשנות את המציאות במחאות דוגמת זו שהביאה להורדת מחירי הכרטיסים להופעה של "מטאליקה", או זו שגרמה לביטול תקנות ב"חוק הרעש" שיזם השר לאיכות הסביבה גלעד ארדן. "הפוליטיקאים אינם מבינים עדיין את הכוח שברשת, אבל עם הזמן הם תופסים את זה", אמר אז יוזם המחאות נמרוד פרידברג. היום אפשר לקבוע שזו הערכת חסר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פריסת הכוחות בצפון מוכיחה: צה"ל נערך להסלמה
– "הטרור המושתק": מדוע נגנזים תיקים נגד מיידי אבנים?
– והעיקר: לגלות את שורשי הדברים
בתחילת הדרך, הסינרגיה בין הפוליטיקאים לרשתות החברתיות נראתה מושלמת. הפוליטיקאים "דילגו" על התקשורת הממוסדת והעבירו את המסרים ישירות לציבור. לציבור, מנגד, היה מקום להשמיע את קולו ולפעמים אפילו להשפיע על הנבחרים או לפחות לזכות לתגובה מהם.
השנה המגמה הזאת התהפכה. הפוליטיקאים לא מסתפקים עוד בהתחשבות במה שיכתבו עליהם; זה הפך מבחינתם לשיקול העיקרי. ההצלחות של חברי הכנסת מהאופוזיציה בצלאל סמוטריץ' וניצן הורוביץ לטלטל את ספינת הקואליציה נבעו אך ורק מהלחץ בטוויטר, פעם בליכוד ופעם בכחול לבן.
זה אחד התרגילים הישנים בספר, והוא מעולם לא הצליח עד כדי כך, ודאי לא שבועיים ברצף. כבר עשרות שנים ח"כים מהאופוזיציה מגישים הצעות חוק בנושאים שמפלגות הקואליציה חלוקות בהם מבחינה ערכית. בקואליציה של החרדים וישראל ביתנו היו מגישים במרץ הצעות חוק בנושא השבת או הגיור. בימים עברו הממשלה החפצה בחיים ובהמשך קיומה הייתה מתנגדת, אולי מעניקה משהו לצד הנפגע בתקציב או בחוק אחר, וכולם היו ממשיכים קדימה.
לא עוד. בליכוד התחלחלו מלדמיין מה יעשו תומכיהם ברשתות אם אחרי קמפיין שעסק בריקבון מערכת המשפט הם יצביעו נגד ועדת בדיקה על שופטי העליון ונעלמו מהמליאה. בכחול לבן ידעו איזה לינץ' ממתין להם אם יתנגדו לחוק איסור טיפולי המרה, והחליטו להמר על חשבון יציבות הממשלה.
גם שתי מערכות הבחירות העודפות והמיותרות היו תוצאה של הפחד ממה שיגידו בטוויטר. חברי הכנסת בכחול לבן סנדלו את עצמם בהבטחות, ופעם אחר פעם ניגשו לקלפי וגררו את ישראל לטירוף כלכלי ודמוקרטי רק כי ידעו כמה רעל יישפך עליהם אם יפרו את ההבטחה. הם ידעו שאין להם ברירה – הליכוד לא מרד בנתניהו, והציבור בחר בו בשיעור לא מבוטל. ולא, לא היה שום דבר מרומם ודמוקרטי בידיעה שהפוליטיקאים מקשיבים לציבור, כי לא בציבור עסקינן אלא בכמה מאות בעלי חשבונות בטוויטר בעלי לשון חדה ואלפי עוקבים. לולא הקורונה היינו יכולים ללכת גם למערכת בחירות רביעית וחמישית. רק המגפה סיפקה סולם לרדת בו מעץ ההבטחות, וייצבה מעט את המערכת. אך כעת נראה שאחרי השיימינג שעשו ביש עתיד לחברי כחול לבן, החליטו בכחול לבן שלא יוכלו לספוג עוד.
הכוח הרב של אנשי התקשורת אינו חדש. הם ודעותיהם בוודאי השפיעו על דעת הקהל ועל נבחרי הציבור גם בשנים עברו. אבל לא כך. הנוכחות של אנשי התקשורת בטוויטר שינתה את חוקי המשחק. שם הם ארסיים ולעגניים הרבה יותר, ומרשים לעצמם לכתוב דברים שלא היו מעיזים להגיד בשידור או לכתוב בעיתון. המדיום מיידי. פעם פוליטיקאי היה חוטף בעיתון או במהדורה מכתב התחום או מהכתב הפוליטי, ואילו היום הוא יכול לחטוף מכל העיתונאים יחד, גם אם הוא בכלל לא בתחום סיקורם.
דוד בן־גוריון אמר: "אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך", אך צריך לזכור שבתקופתו באמת לא היו לו כלים לדעת מה העם רוצה. ואולי זה סוד הצלחתו. בימים כאלו, כשמפגינים זועמים על הרצון להקים ועדה פרלמנטרית לבדיקת ניגודי עניינים של שופטי העליון בטענה ש"את מי זה מעניין בימים כאלו", מגוחך לזעזע ממשלה בגלל חוק לאיסור טיפולי ההמרה. העיתונאים יודעים את זה. הציבור בוודאי יודע את זה. והפוליטיקאים בוודאי ובוודאי יודעים את זה. ולמרות זאת, אפשר לעדכן את הציטוט של הזקן: "העם רוצה והעם צריך לייקים". וזה מנצח הכול.
