הרב חיים נבון גולל בעיתוננו בשבוע שעבר את מצוקתם הכלכלית של רבני המגזר. תחת הכותרת "אם אין קמח" הוא הצביע על קריסתם הכלכלית של הרבנים בזמן משבר הקורונה, ששורשיה נעוצים בהתנהלותם הכלכלית בימים כתיקונם. את שכרם הזעום של הרבנים, הן מי שעיקר עיסוקם הוא בחינוך ובישיבות הן מי שמשמשים בקודש ברבנות קהילות, הוא הסביר כחוסר אחריות כלכלית. לרבנים לא נעים לדבר על כסף, הם רואים בעיסוק בו משהו לא מכובד, ואת חוסר הנעימות הזה מנצלים מי שאמורים לשלם להם.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מקימי "בצלאל" ראו בו את בית המקדש השלישי
לדבר על כסף זה לא נעים, אבל הכרחי, גם אם אתה רב
בן 96 ועדיין פוקד את הר הבית ופועל למענו
אין ספק שהרב נבון צודק, אך להבנתי אי הנעימות שחשים הרבנים מול העיסוק בכסף וההתנהלות חסרת האחריות הכלכלית מסבירים את המצב רק באופן חלקי. החלק החסר בפאזל הזה הוא חוסר ההכרה של חלקים ניכרים מאוד בציונות הדתית בעצם הנחיצות של שכבת מנהיגות רבנית בעלת משקל ומעמד.
לא מדובר בתופעה חדשה. השניוּת שחשים חלקים בציונות הדתית באשר לעצם קיומה של הנהגה רבנית מוכרת וידועה עוד משחר נעוריה של התנועה הציונית־דתית. "המרד הקדוש" שעמד בבסיס הקמת "הפועל המזרחי", התנועה שהובילה את הציונות הדתית הארץ־ישראלית והישראלית בשנות עיצובה העיקריות, היה במידה רבה מרד בהנהגה הזאת. בעשרות השנים הראשונות לקיומם בחרו הקיבוצים הדתיים לא למנות לעצמם רבנים. אמנם בחלוף השנים הדחף למרד הלך ופחת, במקביל לצמיחתם של רבנים שבאו מקרב הציבור הציוני־דתי שממילא היה הרבה פחות צורך למרוד בהם, אך את המרד החליפה אדישות, במידה רבה. במקום התנגדות לרבנים יש חוסר עניין בקיומם, או ליתר דיוק במימונם.
אנחנו רוצים רבנים, אוהבים שיש רבנים, אבל אם צריך לשלם על זה – מעדיפים שמישהו אחר ישלם, לא אנחנו. למעשה, כך הורגלנו. בראשית ימי המדינה שלט בכיפה ההיגיון של רבנות מרחבית: רבנים ראשיים למדינה, תחתיהם רבני ערים ורבנים אזוריים באזורי ההתיישבות, ותחתיהם רבני שכונות ויישובים. כל אלו היו אמורים לקבל את שכרם מקופת המדינה והשלטון המקומי, ולנתק את הזיקה הכלכלית המקובלת בגולה בין הרב לבין הקהל. לא עוד פרנסים שממררים את חיי הרב ואינם מפרנסים אותו כיאות, לא עוד רבנות כמשרה משפחתית העוברת בירושה, אלא רבנות מסודרת, ממלכתית ורצינית.
בפועל המודל הזה נחל הצלחה חלקית בלבד. את מערכות היחסים הבעייתיות בין רבנים לפרנסי הקהל החליפה פוליטיזציה קשה של המינויים, והיחלשות הזיקה המהותית בין הרבנים לצאן מרעיתם. התוצאה הייתה סיאוב של מנגנון רבני השכונות, שהביא לייבושו המעשי ובהמשך גם במוצהר. במדינת ישראל תש"ף לא ממנים עוד רבני שכונות, וההנהגה הרבנית בשטח עברה לרבני הקהילות. אלא שהקהילות, גם החזקות והמבוססות שבהן, אינן מעוניינות ואינן מסוגלות לפרנס את הרבנים. כך קורה שרב קהילה עונה לשאלות, מלווה משפחות, עורך חופות, מעביר שיעורים ומבקר חולים, וכל זה בהתנדבות, או כמעט בהתנדבות, כפי שתיאר היטב הרב נבון בשבוע שעבר.
הציבור הדתי־לאומי לא הפנים שעול החזקת ההנהגה הרבנית עבר אל הקהילות. כאשר מתחילים לדבר על שכרו של הרב עולה השאלה בשביל מה בעצם צריך רבנים, או בלשון הגמרא: "מאי אהנו לן רבנן?". בשנים האחרונות השאלה אף הולכת ומחריפה לנוכח הטענה שאפשר לקבל היום תשובה הלכתית במסרון או באינטרנט. איש לא מוכן לשלם על מה שנראה לו שאפשר לקבל בחינם, ואולי גם איש כבר לא זוכר שרב הוא בראש ובראשונה מנהיג רוחני, ולא כתובת לשאלות.
מי שמוכן להחליף את הרב ב"רב גוגל" יקבל בתמורה יהדות של פייסבוק, שטוחה ושטחית, נטולת עומק רוחני ותורני. לא מספיק שרבנים ילמדו לדבר על כסף. הציבור הציוני־דתי חייב להבין שהעול של קיום עולם הרבנות וההנהגה הרוחנית הקהילתית מוטל עליו. קהילה ישראלית מסוגלת לפרנס את הרב שלה לא פחות מקהילה יהודית אמריקנית, היא רק צריכה להכיר בחשיבות העניין ולהעמיד אותו במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה. קיומה של הנהגה רבנית משמעותית תלוי בהקצאת משאבים מתאימים. בלעדיהם אולי יהיו לנו ישיבות ותלמידי חכמים אך לא רבנים שינהיגו את הציבור תורנית ורוחנית.
