צום תשעה באב, שיחול בשבוע הבא, מציין 2,606 שנים לחורבן הבית הראשון, ו־1,950 שנים לחורבן השני. חז"ל הפליגו בתיאור המלחמה הפנימית בעם ישראל כגורם ראשון במעלה לחורבן. בפועל ייתכן שגם אחדות מלאה לא הייתה מונעת תבוסה מול הרומאים, שכוחם היה עדיף בהרבה. אבל העם היהודי כולו חווה כבר כמעט 2,000 שנה את תחושות הזעם והתסכול בקוראו את הסיפורים על הקנאים ששרפו את אסמי התבואה של ירושלים, מתוך אמונתם המשיחית שהם עתידים להביא את הגאולה. לפני 77 שנים, במרד גטו ורשה, לא פיעמו בלוחמים תחושות משיחיות, אבל המריבות האידיאולוגיות המשיכו גם אז. אפילו המלחמה הנואשת וחסרת הסיכוי בנאצים נעשתה בידי שני ארגונים שונים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
שכבת האפר מימי בית שני חושפת את ממדי החורבן
חיזבאללה נקם, צה"ל מנע: כולם מרוצים
מקימי "בצלאל" ראו בו את בית המקדש השלישי
משבר הקורונה איננו בסדר הגודל של החורבנות ההם, ברוך השם, אבל גם בו מתגלה הדפוס המחפיר של עיסוק בעימותים מחנאיים ואישיים בעיצומה של סכנה חיצונית גדולה. צריך להודות: אין כמעט גורם אחד שנקי מקינונו של הנגיף הזה בתוכו. בשעה שמערכות ההנהגה בישראל היו אמורות להתמקד בסוגיה אחת בלבד – איך מתמודדים בהצלחה עם משבר הקורונה – הן עוסקות בו בזמן במגוון אינטרסים שפוגעים אנושות ביכולת לקיים את המאבק הזה.
זה נכון לגבי יאיר לפיד שמבקש להקניט את בני גנץ ואנשי כחול לבן על שהצטרפו לממשלת בנימין נתניהו. זה נכון לגבי בצלאל סמוטריץ' שמבקש להתגרות בחברי הכנסת החרדים לגבי רמת דאגתם לציבור הבוחרים שלהם. זה נכון לגבי מערכת הבריאות שלא מסוגלת להכיר בכך שאין לה הכלים לנהל מבצע מסובך כל כך כמו התמודדות עם הקורונה, ומסרבת לשמוט מידיה סמכויות לטובת מערכת הביטחון, ולטובת מנהל חיצוני שינהיג את המערכה. וזה נכון לגבי הרבה אישים ומערכות נוספות, שתקצר היריעה מלפרטם.
כולם אשמים – אבל אין להתכחש לכך שאדם אחד נושא באחריות יתרה לאווירה הזאת: נתניהו. הולך ומתחוור שמרגע הקמת הממשלה, אחרי שלוש מערכות בחירות מיותרות שהיו נמנעות מלכתחילה אילו טובת המדינה הייתה עומדת לנגד עיניו, נתניהו אינו מפסיק לבקש הזדמנויות לפרק אותה, כדי להקים ממשלה שתיתן לו ולאינטרסים האישיים שלו רוב מוחלט. הוא גם לא מסוגל לתת ליריבים פוליטיים סמכויות שאולי יקנו להם נקודות זכות בדעת הקהל ויאיימו על מעמדו. כשראש הממשלה משגע את המערכת, אין פלא שגם שותפיו, שמלכתחילה שילמו מחיר אישי ופוליטי כבד כדי לשתף פעולה בעידן הקורונה, מגיבים בהתאם.
החברה הישראלית עמדה עד היום בהרבה שסעים פנימיים שאיימו לפלג אותה – מימי הסזון ואלטלנה ועד רצח יצחק רבין – בזכות אחריותם של מנהיגים כמו מנחם בגין ושמעון פרס, ובעיקר בגלל הפוסט־טראומה מימי בית שני: החשש שפיצול פנימי קשה על רקע איום חיצוני תמידי יוביל לאבדון. אבל שני מקדמי הזהירות האלה הולכים ונעלמים בתקופה הנוכחית. רמת הלכידות של החברה הישראלית נשחקה בעידן של תפיסה ליברלית קיצונית, ששותפים לה אנשי ימין ושמאל גם יחד, שלפיה, כדברי מרגרט תאצ'ר, אין חברה אלא רק פרטים. יש גם תחושה שאיום חיצוני כמו הקורונה אינו ברמת החומרה של איומי מלחמה, ולכן אפשר להמשיך לחגוג בעימותים פוליטיים גם בעיצומו של המשבר. ובעיקר – ישראל מונהגת כיום בידי אדם שרמת כישוריו עומדת ביחס הפוך לרמת האחריות הציבורית שלו. הוא אולי המוכשר במנהיגי ישראל לדורותיה, אבל גם הנרקיסיסט ביותר, הציניקן ביותר וממילא גם חסר האחריות ביותר.
לכן חשוב להוסיף כאן שתי אזהרות: האחת – הבריאות והפרנסה הן שני הצרכים הראשוניים לכל אדם. כששתיהן מאוימות קשה לחזות את תגובת האזרחים – בוודאי כשהם רואים שהמנהיגות עסוקה בתככיה הפנימיים במקום בדאגה להם. האש שעלולה לצאת מציבור זועם כזה תלחך את כולנו.
האזהרה השנייה – בנו של ההיסטוריון היה אמור לדעת טוב מכולנו שיש משפט אחד שאין לחמוק ממנו, והוא הנוקב שבכולם: משפט ההיסטוריה. בידי נתניהו להכריע כיום אם ייזכר מכאן ואילך, לכל אורך ההיסטוריה היהודית, כמו קנאי ירושלים שורפי האסמים, או כמו מנחם בגין, שלא הסזון ולא אלטלנה הסיטו אותו מהאחריות הלאומית.
