הצעירה שהתערטלה השבוע על המנורה, סמלה של מדינת ישראל, הביאה בכך לידי ביטוי טהור ומזוקק את רוח ההפגנות של השבועות האחרונים מול בלפור. תמונה אחת שווה אלף מילים. לפני כמה שנים הייתה צעירה אחרת שעשתה את צרכיה בהפגנתיות על דגל ישראל, וכך ביטאה את אותה הרוח באופן מדויק יותר, אבל נראה שהיא לא עשתה זאת בתזמון המדויק. היא הקדימה את זמנה ולכן בסך הכול ביטאה עמדה אישית. הרקע של ההפגנות בבלפור היה חסר אז; היום הוא נותן למעשה כזה את מלוא משמעותו.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
חיזבאללה נקם, צה"ל מנע: כולם מרוצים
שלילת המענקים: מזכירות בתי-הספר מאיימות בשביתה
כל לייק קובע
האמת היא שביזוי סמל המנורה לא היה רק ביטוי אותנטי לרוח ההפגנות בבלפור, אלא גם לאווירה הציבורית העכשווית; ולא רק בחוגי השמאל השחור האנרכיסטי, אלא גם בחלקים נרחבים בימין. האווירה הציבורית היום היא של זלזול ובעיטה במדינה, והצעירה מבלפור רק נתנה לזה ביטוי ויזואלי.
את המושג "ממלכתיות", כערך יסודי בתחיית ישראל בארצו, לא חידש הרב צבי יהודה קוק. חידש אותו דוד בן־גוריון. הרב צבי יהודה רק העלה אותו למקורו בקודש. בן־גוריון הבין עד כמה הקמת המדינה היא שינוי עמוק במנטליות של עם ישראל. הוא הבין את הגלותיות שלנו, את האינדיווידואליזם היהודי, וידע איזה מהפך תודעתי ומנטלי צריכים היהודים לעבור כדי ליצור "יחד" חדש; כדי להבין את ערכה של המדינה, את המחויבות אליה, את המשמעת שהיא מחייבת, את ההבנה שאנחנו תלויים זה בזה ולכן ערבים זה לזה. בעיני בן־גוריון עיקר החידוש של תחיית עם ישראל בארצו היה החזרה לחיים הלאומיים והמדינתיים, ל"יחד". השינוי הזה עמוק אף יותר מהחזרה לארץ ישראל במובן הטריטוריאלי. במובן הזה ארץ ישראל מחדשת בקרבנו בעל כורחנו את הציבוריות הישראלית. זו הייתה "הממלכתיות" והיא הייתה בלי ספק עיקר הציונות.
אבל כששקעה הציונות החילונית, כשאבד האידיאליזם הציוני, שקעה גם התודעה של הממלכתיות, וכך גם חובת הפרט לערכה של המסגרת המשותפת הציבורית של המדינה. שקיעת האידיאליזם הציוני החזירה אותנו למנטליות הגלותית האינדיווידואליסטית של "איש לאוהלך ישראל". המדינה הפסיקה להיות ערך. "באבוד העלייה הרוחנית את ערכה, יאבד ממילא הכלל את צביונו, צורכי היחיד ותביעותיו הפרטיות יישאו ראש יותר מהערך ההרמוני וגבולם ילך הלוך והתרחב, עד כדי שרירות לב ועמה ייאוש ובחילה בחיים ובמציאות", כדברי הרב קוק.
מטבע מהותו מחייב נגיף הקורונה התמודדות משותפת. המאבק במגפה מדגיש עד כמה אנחנו ערבים זה לזה, תלויים זה בזה, משפיעים זה על זה. בנגיף אי אפשר להיאבק אלא ביחד. אבל מכיוון שה"יחד" אבד לנו, חשף הנגיף את חולשתנו. אם אנשים אינם לוקחים אחריות אישית, אם הם מזלזלים במדינה, במוסדותיה, בממשלה ובמשרד הבריאות והוראותיו – הלך על כולנו יחד.
אין לנו בעיה גדולה מדי עם הנגיף; הבעיה שלנו היא בעיקר עם עצמנו. השיח הציבורי משולח הרסן בנושא, לא רק אינו עוזר בהתמודדות עם הנגיף, אלא מחבל בה. השיח הזה מביא לידי ביטוי כל מיני רוחות רעות, מכל המינים והסוגים, מכל הכיוונים ובכל הרמות, שאת כולן יחד אפשר לסכם כמאמץ לאומי עליון להתאבדות עצמית. ביקורת על הממשלה, שלא פעם יש לה בסיס אמיתי, אינה משמשת כרגע לתיקון אלא בעיקר להרס. עיקר השפעתה בחולשה שהיא יוצרת ובאובדן האמון בממשלה ובמומחי הרפואה של משרד הבריאות. הביקורת הזאת חותרת מתחת לשאריות הממלכתיות שעוד נותרו בנו, והופכת את המאבק בנגיף לבלתי אפשרי.
אם מבינים לעומק עד כמה איבדנו את "הממלכתיות", את האחריות האישית שלנו לציבוריות הישראלית שהולכת ונבנית כאן, ושהיא עיקר החידוש של שיבת ציון בדורותינו, מבינים עד כמה מפגן ההתערטלות השבוע היה מדויק. הזלזול הבוטה בסמל המדינה היה רק ביטוי מוחצן לזלזול הבוטה של רובנו בערכה של המדינה. כולנו התערטלנו על המנורה. ערוות כולנו נחשפה עליה.
אין מקור אחר להחזרת ערכה של המדינה במלוא משמעותה אלא מתוך תורת ישראל. משום מקום אחר לא יוכל להתחדש האידיאליזם הישראלי שנתן נשמה וערך למדינה ולחיינו הציבוריים. משום מקור אחר לא יופיע אידיאליזם ישראלי חדש. ושום ציבור אחר במדינה חוץ מהציבור האמוני – זה שאמון על תורת הרב קוק, מי יותר ומי פחות, מי במעגל קרוב ומי מרחוק – לא יכול כרגע להחזיר לשיח הציבורי את האחריות הממלכתית, את ערכה של המדינה. לכן, אף שיש מקום לביקורת, תפקידנו עכשיו הוא לחדש את הממלכתיות, ולהחזיר את האמון במוסדות המדינה ובממשלה. לא כי היא אינה טועה, אלא אף על פי כן. לא בגלל נתניהו, אלא רק משום שהוא כרגע ראש הממשלה של מדינת ישראל.
