ברגע ששמעתי את כותרת הצעת החוק של ניצן הורוביץ נגד טיפולי ההמרה, מיד תמכתי בה. זוועות ה"טיפולים" האלה ידועות, והובילו רבים ממי שפנו לסיוע כזה להתמודדות קשות הרבה יותר מחיים כהומוסקסואלים בסביבה שלא מקבלת אפשרות כזאת: צלקות נפשיות קשות, פוסט־טראומה ולעיתים אף התאבדויות.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
פריסת הכוחות בצפון מוכיחה: צה"ל נערך להסלמה
"הטרור המושתק": מדוע נגנזים תיקים נגד מיידי אבנים?
אין לנו כסף למענקים והם לא ממריץ את הכלכלה
הנחת היסוד בבסיס טיפולי ההמרה היא שהומוסקסואליות היא מחלה, עיוות של הנפש, תופעה שהחברה צריכה להקיא מתוכה (יש כאן קפיצה לוגית שעוברת בלי הנד עפעף: גם אם נניח שהיא הייתה מחלה, מדוע יש להקיא אותה מהחברה?). לא רק הממירים חושבים ככה, אלא הרבה אנשים בחברה שלנו. אנשים חסרי סובלנות, חסרי חמלה, שנוח להם לחשוב ככה וסיבותיהם המעוותות עמם. הם אלו שצריכים לעבור טיפולי המרה.
רוב ההורים שאני מכירה רוצים שהילדים שלהם יהיו שמחים, שיהיה להם טוב, עכשיו ובעתיד. כשרע וקשה לילדים – רע וקשה גם להם, ולנו. אנחנו נעשה הכול כדי להקל על הילדים שלנו. לכן, אם הבן שלי יגיד לי שהוא נמשך לגברים אני אקבל אותו ואתמוך בו בדיוק כמו שעשיתי לפני שהוא אמר לי את זה. הוא ידע תמיד שאני אוהבת אותו, ולא משנה מה. אבל בלב אני אצטער.
למה? כי המציאות קשה מאוד. כי אנחנו חיים בחברה הומופובית. כי יהיה לו קשה ורע ואז שוב קשה ואז רע שבעתיים. כי אם הייתי נותנת לרוב האנשים בחירה מלכתחילה, הם היו רוצים להיות "רגילים", להקים משפחה, לקחת משכנתא לבית עם מרפסת ולא לשאת דגל ולהילחם על זכויות בסיסיות. כי זה ימתג אותו כשונה גם אם הוא לא ירצה להיות כזה, אלא ירצה להיות סתם אחד. הוא יצטרך להיאבק, להגדיר, להתחמק, להחצין, להצניע, להסביר, להתפתל. ואם הבן שלי דתי, הקושי גדול יותר. מי רוצה גורל כזה למישהו שהוא אוהב?
אז לפני הכול, אני אדבר איתו. אני אשאל אותו מה הוא רוצה להיות. איך הוא רואה את עצמו מאושר. האם לדעתו זה אפשרי. ואז אני אסביר לו את מה שמבוגרים יודעים וצעירים יודעים פחות: שהעולם הוא לא שחור או לבן, שכמו רוב הדברים, גם כאן יש ספקטרום. ושגם אחוז עצום מההטרוסקסואלים נמשכים גם קצת לבני מינם. ויכול להיות שגם אם עכשיו הוא נמשך לגברים, אולי בעוד שנה הוא יימשך לאישה. לא לנשים, לאישה אחת. והוא יאהב אותה ויקים איתה משפחה ויהיה לו בית וכלב ומרפסת והוא יוכל להיות סתם אחד. ושאני מתפללת בשבילו לזה מה שיקרה, לא בגלל שהומוסקסואליות זה רע או מטונף או חוטא, זה יפה כמו כל אהבה אחרת, אלא כי החיים קשים מספיק גם ככה. ושהוא לא צריך להחליט עכשיו. שיחליט כשיתחיל לראות גוני אפור. בינתיים – שילך אחרי הלב שלו. ושיביא אותו לארוחת שבת שנראה איזה חתיך. ושאני אוהבת אותו.
ככה צריכים להראות טיפולי המרה. לטיפולים האלה צריך המטופל להגיע מרצונו החופשי, בלי לחץ מהמשפחה, מהממסד או מהחברה (איזו מחשבה אוטופית!) בלי שיפוטיות, בלי החושך המתלווה לכל עיסוק בסוגיה, בלי הפחד. שיטוט קצר באתרים המתיימרים לספק תשובות למי שקרועים בלחץ החברתי מחד ובנטיית הלב מאידך, בגיל שגם ככה קורע אותך מבפנים גם בלי התוספת האיומה הזאת, עורר בי בחילה של ממש. ואם החוק של הורוביץ היה רק נגד אלו – הייתי מצביעה בעדו פעמיים.
אבל מה שהצעת החוק אומרת הוא שאסור לעשות טיפולי המרה ושטיפולים כאלו יוגדרו עבירה פלילית. יכול להיות שזה מה שצריך בחברה כמו שלנו, עד שנתקן. אבל בחברה פתוחה ומקבלת יותר, הייתי מוסיפה אפשרות חוקית של בקשת עצה, של בחינה אמיתית, של ניקוי רעשים זרים. הצעת החוק הזאת אינה מאפשרת את המרחב הזה. היא מתריסה, היא לעומתית, היא מחזירה את העולם לשחור או לבן ומחייבת אותנו להחליט מי אנחנו ומה הנטייה שלנו, בלי לאפשר לנשום לתוך הכאב ולבחור, במצבים שהבחירה אפשרית.
