על קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים, את המשפט הזה כולנו מכירים. שנאת החינם, הלבנת הפנים. איך זה קרה לנו? הסיפא של הסיפור, השנה, יותר מעניינת אותי: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו!".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למה שכחנו את הפוגרום הנורא ביותר במאה ה־20?
– מלחמת העולם בראש העין ובכנרת
– וירוס ממוחשב: הקורונה העבירה את הספורט לאינטרנט
מי הוא זכריה בן אבקולס? הוא המנהיג הגדול שבשעת משבר גדולה פנו אילו מנהיגי העם, "החכמים", בבקשה לישועה, כיוון שנתקלנו בבעיה – להקריב קורבן פגום או לא. על פי ההלכה, קורבן פגום אין להקריב, אבל "משום שלום מלכות", נכון לעשות זאת. במילים אחרות, צריך לפייס את השלטון, כי אם לא נקריב את הקורבן, הקיסר הרומי ישמיד אותנו. חושב לו רבי זכריה ואומר "אם נקריב את הקורבן יחשבו שמותר להקריב קורבנות פגומים". מכירים את זה שהבית בוער, שאנו מצויים באירוע בקנה מידה גדול אבל המנהיגות פשוט לא שם. ממש לא שם…
והסיפור ממשיך. אומרים החכמים – "אז, הבה נהרוג את בר קמצא שהרי כך לא ידע מי שיודיע לקיסר שהקורבן לא הוקרב". ועונה להם רבי זכריה – "אם נעשה כך יחשבו שמותר להרוג את מי שפוגע בשלמות הקורבן, וכך יבואו לידי טעות". רוצה לומר, כשהעם והמנהיגות מדברים שפות שונות (אף על פי שכולם דוברים את אותה השפה) כנראה שאי אפשר להיפגש. יש מנהיגים שפשוט לא מצליחים לתפוס את גודל השעה ואת גודל תפקידם.
הסיפור הזה שם את הזרקור על המנהיגות, על רבי זכריה בן אבקולס ולא בטעות, כי הרי מעשיהם של מנהיגים נותנים חיים או מובילים למוות, לא פחות מכך. למנהיגות יש כח רב, כח שלעיתים ייחשב מפחיד, אבל ראוי לזכור באותה נשימה שהמנהיגות יוצאת מן העם, נבחרת על ידו, והמנהיגים שלנו לא כל-כך שונים ממי שאנו. ראוי שעובדה זו תהדהד בנו.
ובחזרה לסיפורינו – הדבר המפתיע ביותר הוא שמאשימים את רבי זכריה בענווה – "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו!". איזו ענוה יש כאן? להיפך! יש כאן היבריס גדול, כיוון שפונים החכמים אל כל העם, על מנת להקריב את הקורבן, כי אם לא – נמות, אבל הוא לא סופר אותם, לא רואה אותם, מזלזל בהם ואומר "אתם לא תופסים, אתם מגזימים, אתם מוטים, אתם מסיטים, יש דברים חשובים הרבה יותר, אתם פשוט מקשקשים, הכל חארטה".
אז איפה הענווה? הענווה ההרסנית והקיצונית היא כלפי שמיא, וכלפי עצמו. רבי זכריה לא חושב שהוא מסוגל לגודל השעה, שהוא נבנה למידותיה. הוא לא מסוגל לצאת מהמערה הפוליטית שלו. הוא לא מבין שהקב"ה שם אותו שם כי זה תפקידו, וזו ענווה הרסנית. היא הרסה אותו והרסה והחריבה אותנו, העם. בראייה היסטורית, ברור שהוא האדם הלא נכון בתפקיד שהעם כל-כך היה צריך.
אנו מצויים בשנה ה-72 לייסודה של מדינת ישראל. בזמן שהמצוקה הייתה קשה מאוד, הסיפור שלנו היה ברור – אנו עם שרוצה עצמאות, עם שרוצה לחיות. הקמנו מדינה ואנו חיים בה טוב על-פי רוב המדדים, אבל מה הסיפור שלנו? ומה מעשינו מעידים עלינו? הציונות יצרה מיתוסים, אך הציונות משתנה והסיפורים משתנים, ולפעמים נוצר בלבול או התנגשות של ממש. מכיוון שהסיפור, האגדה שלנו, חייב להוליד מתוכו מעשה – העדרו של סיפור ישראלי משותף אינו מאפשר הסכמה גם על המעשה הראוי.
חכמנו בחכמתם כי רבה היא, הסתכלו על האסונות שפקדו את העם היהודי והביטו פנימה – לא מה הם עשו לנו אלא מה אנו עשינו לעצמנו. ראוי שמנהיגים לא יאשימו את העם אלא יביטו פנימה, יראו את גודל השעה, יאמינו ביכולתם ולהבין שלעת הזאת הגיעו למלכות. הלוואי שיטפסו מעל עצמם, מעל הבינוניות שלהם, יגביהו מעופם ויובילו אותנו למקומות שאנו מייחלים וראויים להם .ט' באב בפתח, זה ה-זמן לכולנו לחשבון נפש.
