ד"ר אבישי בן חיים הוא עיתונאי וחוקר מצוין. הוא מסקר במשך שנים רבות את הקהילה החרדית בישראל, ובמיוחד את החלק המזרחי-ש"סניקי שלה, באופן שמוסיף הרבה ידע ועומק להבנת המתרחש בקהילה הזו. הוא כתב עבודת דוקטורט חשובה על יחסו של הרב עובדיה יוסף לקבלה, אבל גם מחקר מעניין מאוד על תפישת עולמו של הרב שך. באופן אישי, גם למדתי ממנו הרבה ביחס לסיפור האמיתי של 'מהפכת הגיוס החרדי'. הרבה לפני שצה"ל עצמו הודה בזיוף הנתונים כלפי מעלה, בן חיים כבר חשף שהסיפור הוא פייק אחד גדול: לא רק במספר המתגייסים, אלא בעיקר ברמת החרדיות בקרב המשרתים ביחידות הקרביות, ומידת התרומה של המשרתים ביחידות עורפיות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נחל האסי: האם זילבר תעצור את אפליית תושבי בית שאן?
– מנוחת הלוחמים: הגרסה הסינית לאמא הפולניה
– מהפך מוזיקלי: שינוי היחס למילה מנגינה
אבל לפעמים דווקא ככל שיש מאחוריו של אדם הישגים ממשיים, כך הוא מתפתה להציג בבטחון גמור של בר סמכא תזות בעייתיות; לא רק משום שהן נוטות להיות גורפות מדי, מתיימרות להסביר יותר מדי דברים בו-זמנית, אלא שלעתים אפילו הגרעין היסודי שלהן עומד על כרעי תרנגולת.
כך לדעתי, אירע לבן חיים עם התזה שאותה הוא מפיץ כבר תקופה ארוכה, ולפיה העימות בין בנימין נתניהו למערכת המשפט הוא עימות זהותי יותר משהוא פלילי. לשיטתו, זה עימות של 'ישראל הראשונה', המיוצגת על-ידי מערכת המשפט, כנגד 'ישראל השנייה', כלומר האליטות החדשות שנתניהו מזוהה איתן. כך גם מסביר בן חיים את התמיכה המאסיבית של הליכודניקים, החרדים, ואנשי הציונות הדתית, בנתניהו: אין פה תמיכה בעבירות המיוחסות לו, אלא תמיכה במי שנתפס כנרדף על-ידי האליטות הישנות, וממילא כל אותן קבוצות שנרדפו גם כן במשך שנים ארוכות על ידי אותן אליטות מזדהות עם נתניהו, ומעריצות את האופן שבו הוא משיב מלחמה שערה.
את התזה הזו התחיל בן חיים להפיץ כבר בזמן משפטו של אריה דרעי. בן חיים, מעריצו של דרעי כנושא הדגל של 'המהפכה הספרדית', תלה את עצם העמדתו לדין, קל וחומר את תוצאותיה, בניסיון של ההגמוניה הישנה לסלק מהדרך צעיר ספרדי מוכשר במיוחד. התזה הזו נראתה בעיני מפוקפקת כבר אז, אבל החלתה על נתניהו בעייתית עוד יותר. דרעי הרי הואשם בעיקר על תרגילים פליליים שרקח מול ראשי עיריות כדי להיטיב עם מפלגתו והארגונים הקשורים בה, כלומר ניתן היה לראות בעבירות שבהן הורשע ביטוי של מלחמה אידיאולוגית, בשעה שהאישומים כנגד נתניהו מתמקדים כולם במיצוי של אינטרסים אישיים: המתנות שדרש וקיבל, והנסיונות שלו להטות את עמדתם של כמה כלי תקשורת – לאו דווקא לטובת הימין, אלא לטובתו האישית.
אבל הבעיות בתזה של בן חיים לא מסתכמות רק בהשוואה לרצינותן ביחס לדרעי, אלא הן גם עומדות כשלעצמן. הנה כמה מהעיקריות שבהן:
- למערכת המשפט יש אכן הטיה ברורה לטובת עמדות ליברליות, המזוהות כיום עם 'ישראל הראשונה' (אגב, כשהיא הייתה בשלטון היא דווקא לא היתה כל כך ליברלית – לא כלפי הערבים, וגם לא כלפי החרדים, הדתיים והמזרחיים). אבל העמדה הזו באה לידי ביטוי בפסיקות בג"ץ, ולאו דווקא בפסיקות בתיקים פליליים ואזרחיים. אדרבה, אחת הסיבות הטובות שבגללן נכון להפריד בין מערכת המשפט במובנה הקלאסי, זה שעוסק בתיקים פליליים ואזרחיים, לבין 'בית משפט חוקתי' שיעסוק בעתירות נגד התנהלות השלטון, היא הצורך למנוע מצב שהדה-לגיטימציה שנעשית כלפי בית המשפט בגלל פסיקותיו החוקתיות, תזלוג גם לפסיקות הפליליות והאזרחיות של המערכת, ובעיקר של בית המשפט העליון, שהרכב שופטיו הוא אותו הרכב של בג"ץ.
- הטענה שמועלית מדי פעם לפיה הפרקליטות 'תפרה' תיקים לפוליטיקאים שונים, היא טענה נוראה כשלעצמה, אבל גם הטוענים אותה מודים שהפוליטיקאים ש'סומנו' על ידי המערכת לא היו דווקא אנשי ימין, אלא מי שביקשו לפגוע במעמדה של המערכת (למשל, חיים רמון, שהיה אחד היונים ביותר בין חברי הכנסת). ואין מי שיחלוק על כך שנתניהו היה דווקא מן היותר נאמנים למערכת הזו. ממילא, מדוע שיתעורר אצל ראשיה רצון לתפור לו תיקים?
- הזיהוי של נתניהו עם 'ישראל השנייה' יכול להתקיים רק אם מפרשים את המושג הזה בהקשר זהותי ולא, כפי שמקובל, לפי מעמד כלכלי-חברתי. שום אדם רציני לא יטען שמעמדו הכלכלי-חברתי של נתניהו שם אותו בשכבות המצוקה של ישראל. אבל גם הטענה שהוא משתייך ל'ישראל השנייה' מבחינה זהותית בעייתית למדי. מכל בחינה שהיא, נתניהו שייך ל'הגמוניה הישנה' – כגבר אשכנזי שגדל ברחביה ובקטמון הישנה, והיה חבר בכל הקבוצות שאפיינו אותה: תנועת הצופים (לא בית"ר), גימנסיה רחביה, שירות בסיירת מטכ"ל, לימודים אקדמיים יוקרתיים. למעשה, רק ראייתו כמי ש'נרדף' כיום על-ידי האליטות הישנות היא הדבר היחיד המחבר אותו לכאורה עם 'ישראל השנייה'. אבל יש כאן כשל לוגי: אי אפשר לטעון שנתניהו נרדף בגלל זיהויו עם ישראל השנייה, כשהדבר היחיד שבכלל מחבר אותו עם ישראל השנייה היא הטענה הלא מוכחת שהוא 'נרדף' בשל כך. שלא לדבר על כך שעד עידן נתניהו ידענו שמשמעות החלוקה ל'ישראל ראשונה ושנייה' היא קודם כל כלכלית-חברתית, ולא זהותית.
- יתכן מאוד שהקהל של נתניהו אכן רואה בו מנהיג של 'ישראל השנייה' רק משום ש'ישראל הראשונה' נראית כמתנכרת לו ורודפת אותו. אבל ברור שלנתניהו עצמו אין, וגם לא יכולה להיות, שום תחושה אותנטית של 'ישראל השנייה'. עולה מכאן שבמידה שנתניהו מטפח זהות כזו, הוא בסך הכל מנצל את התחושה הזו של הקהל, לתועלת העימות שלו עם מערכת המשפט. ובן חיים עוזר לו להמשיך את הזיוף הזה.
- התזה של בן חיים מתעלמת מהעובדה שגם 'ישראל השנייה' כשלעצמה מורכבת מהרבה קבוצות משנה, שלכל אחת מהן זהות בפני עצמה, וחלקן מסוכסכות ומתעמתות זו עם זו באינטנסיביות שאיננה פחותה מההתנגשות שבין 'הראשונה' ו'השנייה.' כשם שבן חיים יודע היטב שהחרדים האשכנזים מקפחים את החרדים הספרדים, למרות שמבחינת האליטה האשכנזית-חילונית שתי הקבוצות גם יחד הן 'ישראל השנייה' – כך הוא צריך להכיר באפשרות שאפילו אם נתניהו נחשב בעיני אנשי 'ישראל הראשונה' כאויב, זה לא הופך אותו אוטומטית לאיש 'ישראל השנייה', או לכזה שישראל השנייה אמורה להזדהות איתו.
