טוב, תיאלצו עוד שבוע להקשיב להדהודי הטור של הרב חיים נבון שקיבל תהודה של הרב אברהם סתיו ועכשיו תורי: כסף ומגזר – הילכו שניהם יחדיו. בעוד שני האנשים היקרים דיברו על ההתמודדות של הרבנים, אני אשמח להעלות על נס את התמודדות האמנים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם נמצאה הדרך לגשר בין יהודים ברחבי בעולם?
– לתקן את השבר: גישתו התלמודית של רב יהודה
– מנוחת הלוחמים: הגרסה הסינית לאמא הפולניה
פעם כשהייתי צעירה ויפה, בתקופת בית המקדש השני ככה, הזמינו אותי לתוכנית נוער חילונית לדבר על החגים. המחיר הנפשי והאישי היה גבוה – הייתי מתרגשת, היו לי שתי קטנטנות בבית, לא סמכתי על עצמי ועל היכולות שלי מול מצלמה ורגע לפני שהייתי אמורה להיכנס לאולפן טסתי לשירותים עם כאבי בטן נפשיים איומים. כשיצאתי בסוף יום הצילומים פגשה אותי מנכ"לית הערוץ ואמרה, איזה יופי היית. עניתי לה שכן, אבל עוד יותר יופי היה יכול להיות אם היו משלמים לי משהו או לפחות מעמידים לרשותי הסעה. היא חייכה וענתה שהתקציבים קשים, אבל היא יודעת שעבורי זה בעיקר השליחות. עניתי לה שהשליחות היחידה שהיא עיקר חיי היא המשלוח של הפיצה, ושלא תטרח להזמין אותי ליום הצילומים הבא.
עשור אחר כך התחלתי להופיע. רוב ההופעות הראשונות שלי היו בתוך המגזר והיו נפלאות ואהובות. הייתי נוסעת לכל מקום. מקומות שאפילו הווייז היה עונה לי: אין לי מושג, עדיף שתשאלי. מקומות רחוקים, מקומות בלי תנאים (לא אשכח יריות מאחורי הבמה ועדכון נשות הקהל שזה רק הגברים שמרחיקים את חזירי הבר- לא נרגעתי), מקומות מסוכנים (לא אשכח את הנסיעה בכביש שהיה בו פיגוע, כמה שעות לפני שנסענו בו, כוחות משטרה וצבא פזורים ואת הנהג שמרגיע אותי, שדווקא הכי בטוח אחרי פיגוע – לא נרגעתי).
אבל היו גם אחראיות התרבות – ואני מכריזה קבל מוצש ופירורי עוגת גבינה, ברוב המקרים מדובר בנשים מהממות, אדירות, מפרגנות, שאני שרופה עליהן. אבל את הכוויות שאני נכוויתי מאלו שלא כאלו – לא נכוויתי בשום מקום אחר. להלן קומץ מהסיפורים וכמובן שלא אציין שמות או יישובים. עכשיו אחרי שהבהרתי את הדברים, שנתחיל בהלנות שכר? או שאת זה כבר יאיר אורבך המופלא העלה על נס. אז בואו שנייה נדלג על העובדה שרגע אחרי שהשארת אולם בוכה מצחוק, זגוגיות החלונות מלאות אדים של אושר. ברגע ההוא כולן מחמיאות לנציגת ועדת התרבות והיא בעננים. אבל עד לרגע שנכנס אליי הכסף, עוברים לפחות שלושה חודשים. המרדף אחר הכסף מתיש ומביך. ואין כמו לשמוע: "טוב, קצת פרופורציות, בואי לא נעבור לטונים לא נעימים, כולה אלפיים שקל" – אז אם זה כולה, מה הבעיה להעביר, ולא להעביר אותי על דעתי.
והייתה זו שעל הדרך הביאה יריד שלם של מציגות לתוך ההופעה. אין כמו לנסות להצחיק קהל שבדיוק באותו רגע מודד את הלהיט החדש של אופנת הבובו במקרה הטוב, או חולצות בסיס ותחתיות בצבע גוף במקרה הפחות. או זו שהבטיחה שהמופע ליישוב עצמו ובאופן מפתיע ראיתי פרסומים שלו בכל האזור. והיה ההוא שהבטיח שהגזבר של המועצה המקומית יחתום – "אבל בינתיים בואי נתקדם". קבענו הופעה למאה איש וכשהגעתי היו שם 300, אלו היו ימי בחירות, בדיוק התחלף ראש המועצה, ואני נגררתי לסאגת בתי משפט. וצרוב עד דמעות אותו מוצ"ש שקבעתי עם מישהי מופע בבית שלה מול ארבעים בנות בסכום מסוים. כשהגעתי לעיר היא שלחה לי כתובת אחרת, ומצאתי את עצמי נכנסת למתנ"ס מלא במאות נשים. "חשבנו שתשמחי שהגיעו עוד בנות". ואני ברכב, לא מסכימה לצאת, לא מפסיקה לבכות, מנסה לעשות מו"מ מול מנהלת המתנ"ס שחשבה שהיא עושה לי טובה, שבסכום הופעה של ארבעים אופיע מול מאות, ואני מקבלת שוק כשהיא אומרת לי: "טוב, אל תנצלי את המצב שכולן פה כדי להוסיף לעצמך עוד כמה שקלים".
אבל חוץ מכל האירועים האלו, היה אירוע אחד קטן ומכונן. חזרנו מהופעה, אני ונציגת ועדת תרבות. היא אמרה לי "את יודעת, עבדתי שנים בתחום, והיית יכולה לקבל על ההופעה הזו פי שניים". ואז הבנתי. אני לא אצליח לחנך אף אחד. איך האיש שלי תמיד אמר לי: היא עושה את העבודה שלה, משיגה את הטוב ביותר לבוחרים שלה, היא לא אמורה לחלק לך כסף. הבנתי שהכול תלוי בי. כל טעות שנצרבה נכנסה כסעיף לחוזה. אין צורך יותר לצאת ממופע ולהיכנס לרצף העלבות. הכול תלוי בי, וכך נכון לכל אמן – תגדיר כמה אתה שווה, תגדיר בכמה שווה לך לצאת מהבית. שיהיה לך חוזה, שהכול יהיה כתוב. מפריעים לך חזירי בר? אל תסכים להופיע בחוץ. אתה מפחד לנסוע בכבישים עם רמות סיכון גבוהות? תדרוש רכב ממוגן שייקח אותך. תכתוב תנאי תשלום ברורים, אל תסכים לעלות להופיע עד שהגזבר חותם. אתה חושב שמשלמים יותר לאחרים? לחילונים? לך קבל הצעת מחיר. תעשה תחקיר. תרוויח כסף, ואחר כך גם תלמד איך לנהל אותו. כי כפי שהראתה לנו הקורונה לאחרונה – מהצחוק של האחרים ומהאדים של האושר על הזגוגיות של חלונות המתנ"ס לא קונים מסכות במכולת.
revitalv@makorrishon.co.il
