זו למעשה הפעם הראשונה בחיי שקניתי ספר בלי לרפרף קודם בין דפיו, לקרוא את הכתוב על כריכתו האחורית או לשמוע עליו המלצות מאחרים. אולי זו רוח השיתופיות והרצון לעקוף את ההוצאות הגדולות ורשתות הספרים, אולי המסרון האישי שקיבלתי מחנוך דאום שבישר על הופעת הספר האוטוביוגרפי החדש שכתב בימי הקורונה, ושמבטיח "מחשבות שמחות על חיים עצובים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם נמצאה הדרך לגשר בין יהודים ברחבי בעולם?
– נחל האסי: האם זילבר תעצור את אפליית תושבי בית שאן?
– כדי לנצח את נסראללה חייבים למגן את הצפון
את הספר ניתן לרכוש ישירות מדאום בלבד, באמצעות אתר האינטרנט שהקימה לו מי שהוא חי בניהולה, אפרת אשתו. מהפוסטים שהעלה בעמוד הפייסבוק שלו התברר גם כי כל בני משפחתו נרתמו, או שמא אולצו, לסייע במערך האריזה וההפצה לאלפי הרוכשים.
מה כבר אפשר לצפות מספר של אדם שמסכם את חייו בפעם השנייה, אחרי שרק לפני 13 שנה הוציא ספר אוטוביוגרפי? מתברר שדאום הספיק לעבור מאז אינספור חוויות ואירועים, והוא החליט להעלות את כולם על הכתב. הוא מגיש את חייו כעת, כמו שהם – נקיים ומצחיקים עד דמעות, וגם מלנכוליים. בין השאר יש בספר זיכרונות מאלו שאיבד בימי חייו, בהם גם אחד שזכיתי להכיר באופן אישי, אורי אורבך ז"ל.
"החיים הם תקופה קשה" הוא ספר מורכב. סיפור חייו של אדם בוגר שמתמודד עם הפרעות קשב קשות, כאלה שזר לא יבין, למעט אולי כמה יחידי סגולה – בהם אני – שמתמודדים עם קשיי הריכוז בעצמם, ומוצאים את עצמם באינספור סיטואציות בחיים שבהן חוט המחשבה ניתק והתגובות לא תמיד תואמות למשטר הפוליטיקלי־קורקט. לדאום, אגב, מותר לומר הכול. לראיה, עוד לא אסרו אותו או ביצעו בו שיימינג מטורף ואלים על הבדיחות האיומות והמצחיקות שהוא מספר בהופעותיו וגם בספר, לעיתים בגסות, אלה שרבים מעלים אותן במוחם ומיד מסתתרים שמא מישהו קרא את מחשבותיהם וקלונם יתגלה ברבים.
מדוע זהו ספר מורכב? כי כמו חייהם של חסרי המנוח וחוט הקשב המנותק, דאום עובר מסיפור לסיפור ומפאנץ' לפאנץ', כשהעולם האסוציאטיבי שלו נראה לפעמים מנותק מכל הקשר. רק אדם שחווה את הרגעים הללו בעצמו יכול להזדהות עם עולם כאוטי כזה. עם זאת, זה לא ספר שידבר רק אל מאותגרי הקשב או למי שעקב אחרי דאום בספרו האישי הקודם והפרובוקטיבי, "א־לוהים לא מרשה", שבו הרשה לעצמו לבעוט בכל הקדוש והיקר ולזעזע. כעת בא דאום לשתף ולספר שלפעמים בתקופה הקשה הזאת, שבין גיל אפס ועד זקנה, יש אירועים יפים ומכוננים, תום ומשובת נעורים שמספרים לנו על חיים עגולים ומלאים, זאת כאמור לצד פרקים שמאלצים אותנו להתמודד גם עם נקודות אפלות או קשות, ולא חייבים תמיד לבעוט ברע.
רוב ספרו של דאום עוסק, בגוף ראשון, בימי ילדותו היפים והתמימים ברמת הגולן. הוא מספר כיצד בגיל 14 הוא מצא את עצמו מנותק מבית הוריו בפנימייה של הישיבה לצעירים בירושלים, ואיך איבד בגיל 17 את אביו המתוק והמיוחד כל כך, הרב יחזקאל דאום. יש בספר גם ניסיון להשלים עם אלו שבהם נכנס בכל הכוח בספרו האוטוביוגרפי הקודם, ומתועדים בו כמה אירועים מכוננים שנעשו כחלק מהמסע לתיקון – למשל באמצעות מפגשים חוזרים עם הישיבה לצעירים, ומחשבות על א־לוהים ועל החיים עצמם. בסוף, גם האיש שמלא בביקורת על העולם הדתי והרוחני שבו גדל מתגלה כאדם מלא בגעגועים לאותו עונג רוחני ומתוק של לימוד התורה, ולחום שהצליח לשטוף אותו.
מעבר לזה יש בספר עוד הרבה סיפורים משעשעים ועדויות צהובות למדי. למשל על חוויותיו עם דודו טופז ערב מפלתו, זמן קצר לפני שהראשון בבידור התאבד במעצר לאחר ששלח עבריינים להכות בכירים בתקשורת, או כמו סיפור החברות הקצרה והלא מאוד ממומשת עם שרה נתניהו, רני רהב ועוד.
מצד אחד, תמוהה הבחירה של דאום לסיים את הספר בפרק עצוב ונוגע ללב העוסק באובדן. מצד שני, נראה שמאחורי דפי הנייר המבריקים שמוציאים מהקורא פרצי צחוק יש גם קריאה להבחין בין מר למתוק ובין טוב לרע, לקבל את שניהם ולדעת לחיות עם שניהם. או כמו שדאום כותב בעצמו: "יש כל כך הרבה חלונות רגילים, אבל החלונות השבורים, רק הם מאפשרים לך להציץ פנימה".
