הדיון הפילוסופי־פוליטי המוקדם ביותר על דמוקרטיה מופיע אצל "אבי ההיסטוריה" הרודוטוס, ההיסטוריון היווני בן המאה החמישית לפנה"ס. את הדברים שם הרודוטוס בפי שלושה פרסים דווקא, שמונים את היתרונות והחסרונות של שלוש שיטות משטר: שלטון המיעוט – "אוליגרכיה", שלטון היחיד – "טירניה", והשלטון השלישי, של העם כולו, שלמרבה העניין לא מכונה "דמוקרטיה", אלא הוא "בעל השם המשובח: שוויון החוק" – איסונומיה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקבינט התחייב, אך המאבק על שטחי סי הופקר
– כדי לנצח את נסראללה חייבים למגן את הצפון
– חד גדיא: תבהלת הקורונה במרוקו מתעצמת לקראת חג הקרבן
שלטון העם, אם כן, מזוהה אצל היוונים עם "שוויון החוק". ואמנם, עוד לפני הרודוטוס כתב המדינאי סולון, מי שערך רפורמות דמוקרטיות באתונה בתחילת המאה השישית לפנה"ס: "חוקים קבעתי ישרים בשביל הכול: נקלה ומרומם שווים בפני החוק".
רעיון השוויון בפני החוק הוקם לתחייה כאשר החלה ההתנגדות למשטרים המלוכניים והכנסייתיים בתקופה המודרנית המוקדמת. המאבק ב"פריווילגיה", מילה שמשמעותה בלטינית היא "חוק פרטי", כלול בהגות המודרנית במושג "שלטון החוק". הרעיון הוא שלא שולטים בנו אנשים שנמצאים מעל החוק. אין אדם או מיעוט שאינם כפופים לחוק, אלא הוא חל על כולם בשווה. לכן בתוך הרעיון הליברלי של שלטון החוק כלולים גם העקרונות של הפרדת רשויות וכינון חוקה, שנועדו למנוע הצטברות של כוח ייחודי בידי מעטים.
מעמד־על
עד כאן, בקליפת אגוז, ההיסטוריה של השוויון בפני החוק, אחד מעקרונות־העל הדמוקרטיים. מה קורה בהווה ובפרקטיקה הישראלית? ובכן, בישראל הומצא פטנט נפלא: כולם לכאורה שווים בפני החוק, אבל בפועל לא כולם שווים בפני אכיפת החוק. ישנו מעמד פריווילגי הפטור מאימת החוק – אלו שאמורים לאכוף אותו. בלב האכיפה הפריווילגית הזו מצויה קאסטת המשפטנים.
בשבועות האחרונים נחשפנו למקבץ מטריד של מקרי אכיפה לא שוויונית. נפתח בליאת בן־ארי־שווקי, מי שעומדת בראשות התביעה נגד נתניהו. הסיפור החל בחשיפה של עבירות בנייה, פיצול נכס ללא היתר חוקי, והמשיך בחשיפה של עקיבא ביגמן ואראל סג"ל ב'ישראל היום' כי הנכס המושכר נקנה במקור דרך עמותת רכישה שחבריה אמורים להתגורר בבית, בלי לעשות בו שימוש כלכלי.
הרווח הכלכלי שנובע לכאורה מהפרות בנייה והתחייבויות ברכישה ראוי לבירור משפטי, בוודאי כשהן מגיעות מצד בכירה כל כך במערכת האכיפה. וממש לא משנה אם מדובר בעבירות קלות, או של בן הזוג – מדובר הרי בתובעת הסבורה ששמפניה שקיבלה במתנה שרה נתניהו היא "מרמה והפרת אמונים" מצד ראש הממשלה. אבל אל תשלו את עצמכם. אין לבן־ארי ממה לחשוש. היא בגילדה הנכונה, זו שזכאית לאכיפה פריווילגית.
מנדלבליט אמון על ההחלטה בשאלה העיקרית שמעניינת את הפריווילגים: לא "מה אתה אוכף", אלא "על מי אתה אוכף". לעניין זה הוא הפוסק העליון
גם שופטי בית המשפט העליון הם חלק מאותו מעמד. קלמן ליבסקינד חשף בשבועות האחרונים ב'מעריב' אוסף מרשים של ניגודי עניינים בתיקים שהעליונים דנים בהם, עם שפע של דוגמאות למניעויות שנעלמו ושבו כראות עיניהם של השופטים. בין השאר הראה ליבסקינד שאף נשיאת בית־המשפט העליון חיות דנה בתיקים שמן הראוי היה שתימנע מהם, מכיוון שהם נוגעים להכנסותיו של בן זוגה.
לב העניין הוא כמובן שהשופטים מחליטים בעצמם מתי ומדוע הם מצויים בניגוד עניינים. הם שולטים באופן מלא באכיפה. מבחינתם ניגוד עניינים יכול להיות מהותי ביום ראשון וחסר משמעות ביום שני, כראות עיניהם. ואם מוגשת נגדם תלונה, כפי שעשה למשל ח"כ קרעי לעניין חיות, מי שידון בה הוא שופט לשעבר, חלק מאותה גילדה, עם קשרי ידידות קולגיאליים עמוקים כלפי חיות, שבכלל המליצה עליו לתפקיד. בתנאים כאלה ברור שחיות תצא צחה כשלג – היא הרי אומרת שהיא כזו.
לאחרונה גם חשפו עורכי דינו של שאול אלוביץ' שבתמלולי החקירה שקיבלו נמחקו חלקים שבהם הופעל לחץ על בנו של אלוביץ' לשכנע את אביו להחליף עורך דין, כנראה כדי להקל על החוקרים להופכו לעד מדינה. זהו מעשה פסול מן היסוד. נו, אומרים האוכפים – מי שיש להם חוש ריח מפותח לכל עבירה שאיננה שלהם – קורה שהמתמלל לא שומע טוב. לפעמים, מתברר, זה גם קורה בדיוק בחלק שמוכיח שנעשתה עבירה.
מי יבדוק את החוקרים? הנה הגענו לגיבור הראשי של האכיפה הפריווילגית: היועץ המשפטי לממשלה, ראש התביעה וממלא מקום פרקליט המדינה אביחי מנדלבליט. הוא נדרש לעניין, וכמו בעניין בן־ארי ואירועים דומים אחרים, לא מצא בהתנהלות האוכפים שום דופי.
טוב, קשה לצפות למשהו אחר. מנדלבליט עצמו תלוי באכיפה פריווילגית. הוא מסתיר מהציבור את תוכן הקלטת שלו עם הרמטכ"ל אשכנזי מימי פרשת הרפז, וזוכה להגנה משפטית פריווילגית מפני חשיפתה באמתלה מגוחכת של "הקלטת סתר" – שלא הייתה עומדת לאיש מחוץ למעמד האוכפים. כפי שחשפה אילה חסון, מנדלבליט גם ביקש מן הכפופים לו בפרקליטות לסגור את התיק נגדו בחוסר אשמה, דרישה שהייתה מסבכת כל פוליטיקאי בחקירה פלילית מיידית.
אבל מי יאכוף את החוק על מנדלבליט? התשובה היא שאף אחד לא יכול. מנדלבליט הוא האוכף שמעל לאכיפה. מדובר בישות כמעט מטפיזית. הוא לא רק אוחז באוסף תפקידים משפטיים שהוא ניגוד עניינים עקרוני, הוא גם הרחיב את סמכויות האכיפה שלו לאינסוף. הוא מחליט לא רק מי פטור מאכיפה ומי נחקר, אלא גם מה יכולה או לא יכולה הממשלה לעשות, ומה מותר ואסור לראש הממשלה הנבחר.
הבחירות, הכנסת, הממשלה, ואפילו החוק עצמו, קטנים בהרבה ממידותיו של מנדלבליט. הוא לא סתם פריווילגי, הוא בורא הפריווילגיות. הוא אמון על ההחלטה בשאלה העיקרית שמעניינת את הפריווילגים: לא "מה אתה אוכף", אלא "על מי אתה אוכף". לעניין זה הוא הפוסק העליון. הוא קובע מי ייהנה מאי־אכיפה למרות חשדות מובהקים, ומי ייאכף עד לקצה השמיים אף שאין כל דין בעניינו.
זוהי שיטת הפעולה המובהקת של מנדלבליט, שבאה לידי ביטוי מובהק בתיקים התקדימיים שהגיש נגד נתניהו, במניעת המימון שגזר עליו, ובהגבלת הסמכויות שקבע לו. אבל האכיפה הבררנית כלפי נתניהו, מטרידה ככל שתהיה, היא רק נגזרת של בעיה עמוקה הרבה יותר: ישראל כבר איננה מדינת חוק ואין בה שוויון בפני החוק. היא מדינת משפטנים, ששואבים את כוחם מסמכויות האכיפה שלהם, שעליהן הם מפקחים בעצמם.
הדמוקרטיה הישראלית בקריסה. ממדינה דמוקרטית ואיסונומית, היא הפכה למדינת מעמדות ופריווילגיות נוסח ימי־הביניים. אפילו סולון והרודוטוס, לפני 2,500 שנה, היו מזהים זאת בקלות.
הדיון הפילוסופי־פוליטי המוקדם ביותר על דמוקרטיה מופיע אצל "אבי ההיסטוריה" הרודוטוס, ההיסטוריון היווני בן המאה החמישית לפנה"ס. את הדברים שם הרודוטוס בפי שלושה פרסים דווקא, שמונים את היתרונות והחסרונות של שלוש שיטות משטר: שלטון המיעוט – "אוליגרכיה", שלטון היחיד – "טירניה", והשלטון השלישי, של העם כולו, שלמרבה העניין לא מכונה "דמוקרטיה", אלא הוא "בעל השם המשובח: שוויון החוק" – איסונומיה.
שלטון העם, אם כן, מזוהה אצל היוונים עם "שוויון החוק". ואמנם, עוד לפני הרודוטוס כתב המדינאי סולון, מי שערך רפורמות דמוקרטיות באתונה בתחילת המאה השישית לפנה"ס: "חוקים קבעתי ישרים בשביל הכול: נקלה ומרומם שווים בפני החוק".
רעיון השוויון בפני החוק הוקם לתחייה כאשר החלה ההתנגדות למשטרים המלוכניים והכנסייתיים בתקופה המודרנית המוקדמת. המאבק ב"פריווילגיה", מילה שמשמעותה בלטינית היא "חוק פרטי", כלול בהגות המודרנית במושג "שלטון החוק". הרעיון הוא שלא שולטים בנו אנשים שנמצאים מעל החוק. אין אדם או מיעוט שאינם כפופים לחוק, אלא הוא חל על כולם. לכן ברעיון הליברלי של שלטון החוק כלולים גם עקרונות של הפרדת רשויות וכינון חוקה, שנועדו למנוע הצטברות כוח בידי מעטים.
מעמד־על
עד כאן, בקליפת אגוז, ההיסטוריה של השוויון בפני החוק, אחד מעקרונות־העל הדמוקרטיים. מה קורה בהווה ובפרקטיקה הישראלית? ובכן, בישראל הומצא פטנט נפלא: כולם לכאורה שווים בפני החוק, אבל בפועל לא כולם שווים בפני אכיפת החוק. ישנו מעמד פריווילגי הפטור מאימת החוק – אלו שאמורים לאכוף אותו. בלב האכיפה הפריווילגית הזו מצויה קאסטת המשפטנים.
בשבועות האחרונים נחשפנו למקבץ מטריד של מקרי אכיפה לא שוויונית. נפתח בליאת בן־ארי־שווקי, מי שעומדת בראשות התביעה נגד נתניהו. הסיפור החל בחשיפה של עבירות בנייה, פיצול נכס ללא היתר, והמשיך בחשיפה של עקיבא ביגמן ואראל סג"ל ב"ישראל היום" כי הנכס המושכר נקנה במקור דרך עמותת רכישה שחבריה אמורים להתגורר בבית, בלי לעשות בו שימוש כלכלי.
הרווח הכלכלי שנובע לכאורה מהפרות בנייה והתחייבויות ברכישה ראוי לבירור משפטי, בוודאי כשהן מגיעות מצד בכירה כל כך במערכת האכיפה. וממש לא משנה אם מדובר בעבירות קלות, או של בן הזוג – מדובר הרי בתובעת הסבורה ששמפניה שקיבלה במתנה שרה נתניהו היא "מרמה והפרת אמונים" מצד ראש הממשלה. אבל אל תשלו את עצמכם. אין לבן־ארי ממה לחשוש. היא בגילדה הנכונה, זו שזכאית לאכיפה פריווילגית.
גם שופטי בית המשפט העליון הם חלק מאותו מעמד. קלמן ליבסקינד חשף בשבועות האחרונים ב"מעריב" אוסף מרשים של ניגודי עניינים בתיקים שהעליונים דנים בהם, עם שפע של דוגמאות למניעויות שנעלמו ושבו כראות עיניהם. בין השאר הראה ליבסקינד שאף נשיאת בית־המשפט העליון חיות דנה בתיקים שמן הראוי היה שתימנע מהם, מכיוון שהם נוגעים להכנסותיו של בן זוגה.
לב העניין הוא כמובן שהשופטים מחליטים בעצמם מתי ומדוע הם מצויים בניגוד עניינים. הם שולטים באופן מלא באכיפה. מבחינתם ניגוד עניינים יכול להיות מהותי ביום ראשון וחסר משמעות ביום שני, כראות עיניהם. ואם מוגשת נגדם תלונה, כפי שעשה למשל ח"כ קרעי לעניין חיות, מי שידון בה הוא שופט לשעבר, חלק מאותה גילדה, עם קשרי ידידות קולגיאליים עמוקים כלפי חיות, שבכלל המליצה עליו לתפקיד. בתנאים כאלה ברור שחיות תצא צחה
כשלג – היא הרי אומרת שהיא כזו.
לאחרונה גם חשפו עורכי דינו של שאול אלוביץ' שבתמלולי החקירה שקיבלו נמחקו חלקים שבהם הופעל לחץ על בנו של אלוביץ' לשכנע את אביו להחליף עורך דין, כנראה כדי להקל על החוקרים להופכו לעד מדינה. זהו מעשה פסול מן היסוד. נו, אומרים האוכפים – מי שיש להם חוש ריח מפותח לכל עבירה שאיננה שלהם – קורה שהמתמלל לא שומע טוב. לפעמים, מתברר, זה גם קורה בדיוק בחלק שמוכיח שנעשתה עבירה.
מי יבדוק את החוקרים? הנה הגענו לגיבור הראשי של האכיפה הפריווילגית: היועץ המשפטי לממשלה, ראש התביעה וממלא מקום פרקליט המדינה אביחי מנדלבליט. הוא נדרש לעניין, וכמו בעניין בן־ארי ובאירועים דומים אחרים, לא מצא בהתנהלות האוכפים שום דופי.
טוב, קשה לצפות למשהו אחר. מנדלבליט עצמו תלוי באכיפה פריווילגית. הוא מסתיר מהציבור את תוכן הקלטת שלו עם הרמטכ"ל אשכנזי מימי פרשת הרפז, וזוכה להגנה משפטית פריווילגית מפני חשיפתה באמתלה מגוחכת של "הקלטת סתר" – אמתלה שלא הייתה עומדת לאיש מחוץ למעמד האוכפים. כפי שחשפה אילה חסון, מנדלבליט גם ביקש מן הכפופים לו בפרקליטות לסגור את התיק נגדו בחוסר אשמה, דרישה שהייתה מסבכת כל פוליטיקאי בחקירה פלילית מיידית.
אבל מי יאכוף את החוק על מנדלבליט? התשובה היא שאף אחד לא יכול. מנדלבליט הוא האוכף שמעל לאכיפה. מדובר בישות כמעט מטפיזית. הוא לא רק אוחז באוסף תפקידים משפטיים שהוא ניגוד עניינים, הוא גם הרחיב את סמכויות האכיפה שלו לאינסוף. הוא מחליט לא רק מי פטור מאכיפה ומי נחקר, אלא גם מה יכולה או לא יכולה הממשלה לעשות, ומה מותר ואסור לראש הממשלה הנבחר.
הבחירות, הכנסת, הממשלה, ואפילו החוק עצמו, קטנים בהרבה ממידותיו של מנדלבליט. הוא לא סתם פריווילגי, הוא בורא הפריווילגיות. הוא אמון על ההחלטה בשאלה העיקרית שמעניינת את הפריווילגים: לא "מה אתה אוכף", אלא "על מי אתה אוכף". לעניין זה הוא הפוסק העליון. הוא קובע מי ייהנה מאי־אכיפה למרות חשדות מובהקים, ומי ייאכף עד לקצה השמיים אף שאין כל דין בעניינו.
זוהי שיטת הפעולה המובהקת של מנדלבליט, שבאה לידי ביטוי מובהק בתיקים התקדימיים שהגיש נגד נתניהו, במניעת המימון שגזר עליו, ובהגבלת הסמכויות שקבע לו. אבל האכיפה הבררנית כלפי נתניהו, מטרידה ככל שתהיה, היא רק נגזרת של בעיה עמוקה הרבה יותר: ישראל כבר איננה מדינת חוק ואין בה שוויון בפני החוק. היא מדינת משפטנים, ששואבים את כוחם מסמכויות האכיפה שלהם, שעליהן הם מפקחים בעצמם.
הדמוקרטיה הישראלית בקריסה. ממדינה דמוקרטית ואיסונומית, היא הפכה למדינת מעמדות ופריווילגיות נוסח ימי־הביניים. אפילו סולון והרודוטוס, לפני 2,500 שנה, היו מזהים זאת בקלות.
