לא צריך הרבה כדי לעורר בי את השד הרדום של 2005. בכל פעם אני מרדימה אותו מחדש, מעדיפה להסתכל קדימה, לחשוב איך גורמים לכך שלעולם לא עוד, לראות איך מעמיקים שורש ולא מתנתקים, איך נאבקים בהשמצות ובשקרים. יש שבוע אחד בשנה שבו השד מתעורר, ולא משנה כמה כדורי שינה אני משקה אותו. שבוע שבו צפים הסיפורים, עולות התמונות ורצים הסרטים. ואני צופה ודומעת. השבוע הזה של תשעה באב, השבוע שחל בו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מפקד בסיס חיל האוויר רמון מבקש שתפעילו את הדמיון
– הקבינט התחייב, אך המאבק על שטחי סי הופקר
– האם נמצאה הדרך לגשר בין יהודים ברחבי בעולם?
ואני מנסה להבין מה פשר הדמעות האלה, השיתוק הזה, 15 שנים אחרי. מה המקור של אותו שד. הרי זה לא רק בגלל הטרגדיה האישית של המשפחות. גם לא רק בגלל החורבן. השד הזה צמח בגלל הדברים שמעבר, בגלל ליקוי המאורות המוחלט שקרה כאן ממש לא מזמן, כשנישלו אותנו מכל מערכות ההגנה הקיימות במדינה דמוקרטית. כששומרי הסף במערכות המשפט והפרקליטות הצדיעו, כשכלבי השמירה בתקשורת אתרגו ושמרו על השלטון. כשהפוליטיקאים אכזבו וסרחו. כששלחו את צבא ההגנה לישראל לנצח, לא את האויב, אלא את הטובות שבמשפחותינו.
השבוע התקיים דיון טוויטר מזדמן, ובו הביא איש התקשורת איתמר פליישמן את הנתון המדהים הזה: במהלך תשעת חודשי ההתנתקות, מינואר 2005, נעצרו 6,000 איש מתנגדי התוכנית. בממוצע מדובר על 22 עצורים ביום, חלק ניכר מהם קטינים. המשטרה הקימה מתקני מעצר מיוחדים, ומשרד המשפטים הקים לידם אולמות משפט מיוחדים. זה מה שהעיר לי את השד בתחילת השבוע. הוא נזכר במערכת המשפט ובפרקליטות של אז. בחודש נובמבר 2005 כונסה ועדת החוקה של הכנסת, בעקבות דו"ח הסנגוריה הציבורית על יחס מערכות אכיפת החוק למתנגדי תוכנית ההתנתקות. הסנגורית הציבורית הארצית ענבל רובינשטיין הציגה בוועדה תמונה מבעיתה.
רובינשטיין תיארה מעצרים קולקטיביים: "ראינו שהעצורים, כשיטה, מובאים בקבוצות לדיון בבקשות המעצר". היא הוסיפה כי כלפי רובם לא הייתה בכלל תשתית ראייתית למעורבות של ממש באלימות. "אנחנו עדים למשל להחלטה שיפוטית בנוגע למעצרם של שישה קטינים בני שלוש עשרה שנה בבית המשפט העליון, שאומרת 'די בקצה חוט של חשד לביצוע עבירה, כדי לעצור קטינים בני שלוש עשרה לשבוע. די בנוכחות מחשידה במקום האירוע'". בית המשפט העליון של ישראל, חברים. הערכאה שיודעת לבטל חוקים של הכנסת ולהעמיד לוחות זמנים לממשלה – התיישרה לא לפי הצדק וההיגיון אלא לפי רוח המפקד.
"אנחנו רואים קטינים נורמטיביים, ללא עבר פלילי… שבתי המשפט והתביעה מסרבים לבחון לעומק את חלופות המעצר האלה והקטינים אינם משוחררים לחלופה; אנחנו רואים מדיניות אכיפה מחמירה מצד התביעה", שהוחלה גם ביחס לקטינים. "רואים הגשות עררים כמעט על כל החלטת שחרור של קטין".
כל אלה קרו תחת שרביטה של שרת המשפטים ציפי לבני, ומי שהיה המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, שי ניצן. לאוזני חבריו לוועדה העיד חבר הכנסת יולי אדלשטיין כי "שופט מחוזי מכובד בירושלים אמר בדיון לפרוטוקול – בשמו, לא בלחש – תפקידה של מערכת המשפט לסייע לממשלה לבצע את המדיניות שלה". מערכת משפט שלא עושה צדק אלא משמשת כלי שרת של הממשלה, שמקדשת את המטרה ומכשירה את כל האמצעים.
הפכנו ל"אחר"
השד מתעורר בזעם כשהוא נזכר בתקשורת של אז, בעולם נטול רשתות חברתיות. זו שאמורה לבקר את השלטון ולשאול את השאלות הקשות, התגייסה למאמץ של שרון לנקות את עזה מיהודים. היא האמינה שרק אריק יכול. אמנון אברמוביץ' אמר את זה בפומבי, בלי להתבייש. חבריו לתקשורת היו קצת פחות כנים, אך לא פחות מגויסים. ואני מסתכלת כיום, ממרום 15 שנות התנתקות, וזועמת. איזה רצח אופי עשו לחבר'ה המצוינים האלה בשומרון ובגוש קטיף. איך דבררו מרצון את לשכת שרון בלי לשאול שאלות. איך הפחידו וצבעו בשחור את הכתום הגאה והאוהב, שבאמת רצה לנצח באהבה.
השד מתעורר בבושה ובכעס, כשהוא רואה איך שלחו את צה"ל לנצח אותנו. שלחו אותו לנצח נערות מתפללות מעומק הנשמה בבית כנסת. שלחו אותו לנצח נערים רוקדים עם ספר תורה ומשפחות שנעקרו מביתן. במשך חודשים הכשירו את מיטב בנינו ובנותינו לובשי המדים לקרוע ילד מידי אימו, ועל אילו נקודות בגופו של אדם צריך ללחוץ כדי לשתק אותו. הפכו אותנו לאחר, לאויב. "דרושה אלטלנה שנייה", אמר עמי אילון, בפאתוס היסטורי אכזרי ואטום. "רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה"ל, והוא התותח הקדוש", ליבה מאיר שלו את מדורת הדם. הבעיה היא שזו הייתה גישת הדרג המדיני והצבאי, לא רק גישתם של הגיגנים: צה"ל במלחמה נגד המתיישבים, והכול כשר כדי להשיג ניצחון במלחמה הזאת.
השנה השד הזה מתעצבן במיוחד. כי פתאום את מגלה שעשרת אלפים מפגינים הם "מדינה במחאה", אבל כשאת יצאת עם מאות אלפים מהבית – בזו לך. הוא גם מתעצבן במיוחד, כי פתאום גילו שיש אלימות משטרתית, וגילו את המכת"זית. השבוע אפילו התקיים דיון מיוחד בוועדת הפנים של הכנסת, ביוזמתה של ח"כ מיקי חיימוביץ', על השימוש המשטרתי במכת"זיות. מיקי חיימוביץ' הייתה אחת השדרניות המובילות בתקופת ההתנתקות. בלב העניינים ממש. היא לא זוכרת את האלימות המשטרתית כלפי מתנגדי הגירוש? נעלמו מעיניה המכת"זיות? וההוראות הברורות של תת־ניצב ניסו שחם בכפר־מימון? "שיישרפו, אל תעשה חשבון. תפעיל מכת"ז. ועצורים עצורים עצורים, אל תעשה חשבון. מלא מעצרים. כולל שימוש בכוח, באמצעים. לא אמצעים לפיזור הפגנות. אלות". השד גם היה מת לקבל מכתב מסוגנן של היועמ"ש, כפי שקיבלו הפגנות השמאל השבוע, ש"זכות ההפגנה היא זכות יסוד במדינת ישראל". בזמנו, מה שקיבלנו זה רק מכתב של היועמ"ש מזוז שדאג להגדיר אי־ציות אזרחי בלתי אלים, כולל חסימת כבישים, כ"המרדה". אילו ימי חושך הם היו.
כשלמדתי לתואר הראשון, כתבתי סמינר על אתרוגו של שרון בתקשורת. בסוף הפרזנטציה מול הכיתה דאג המנחה להבהיר את החשיבות של ההתנתקות. "מה שאריק שרון עשה זה דבר משמעותי", הוא אמר. "הוא הוכיח שאפשר לפנות התנחלויות בארץ ישראל גם בעידן הזה". ולכן, גם כשהשד ילך לישון, עוד שבוע וקצת, העיניים יישארו פקוחות. כי התנתקות שנייה היא לא דבר מופרך כל כך.
השנה מתברר שעשרת אלפים מפגינים הם "מדינה במחאה", אך כשיצאנו עם מאות אלפים מהבית – בזו לנו. פתאום מגלים שיש אלימות משטרתית, שיש מכת"זית
