הפגנות בלפור: מי שלא רואה את הכאב העמוק בחברה הוא עיוור

כל הכאבים שלנו נפרשים יפה יפה בקיץ. יש הקיץ של ההתנתקות והקיץ של המחאה החברתית והקיצים של הנערים ושל המלחמות והמבצעים. כל קיץ וכאביו ומחאותיו ושלטיו. ובקיץ הזה התערבבו במחאת בלפור כל מיני מחאות לא מאורגנות. נו באמת, אומרים חבריי לימין, דוחים את קולות המחאה שעולים מהכיכרות והצמתים. זה סתם, זה לא רציני. לא מדינה ולא במחאה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מפקד בסיס חיל האוויר רמון מבקש שתפעילו את הדמיון
– חד גדיא: תבהלת הקורונה במרוקו מתעצמת לקראת חג הקרבן
– התקשורת בישראל "שכחה" שגם חרדים נפגעו משוטרים אלימים

אבל אני חושבת שמי שלא רואה את הקולות הוא עיוור או חירש. כאב עמוק מדבר שם. יש תחושת מיאוס. נפשם של אנשים נקעה מהסיאוב הפוליטי, ומכך שהמשבר הכלכלי והבריאותי שאנחנו נתונים בו מחריף על רקע שלוש מערכות הבחירות ואי־היציבות הפוליטית, שמתורגמות לחוסר אמון. אפשר לסכם את המצב בשתי מילים שראיתי בשלט בהפגנה במוצ"ש: "לא סבבה".

ובאופן בלתי נשלט, ריח הזיעה מהפגנות בלפור מתערבב עם ריח הזיעה של קיץ 2005, ומביא עימו את הזיכרונות הכתומים של המחאות, הצעדות, השרשרת האנושית היפה שעמדנו בה מגוש קטיף ועד ירושלים. והדפיקות על הדלת במבצע פנים מול פנים. והמדגם שתוצאותיו לא כובדו. וההרגשה האנטי־דמוקרטית ששלטה. ועולים הכאבים, ובעיקר התחושה הקשה מול השמאל: לא ראיתם אותנו בכאבים שלנו. התקשורת לא סיקרה באנושיות והגינות. הייתם אדישים, ומקצתכם הייתם באמת רעים. שמחתם לאיד על חורבנם של אנשים. זרקתם עגבניות על מפונים בכיסופים.

התעקשות מהבהבת

בהפגנות בלפור פגשתי את דפני ליף. עישנו סיגריה, ובכמה שניות שהצלחנו לדבר בלי שיפנו אליה מפגינים, אמרתי לה: את יודעת, אנחנו בימין בטראומה מההתנתקות, אנחנו יודעים שאין טעם בהפגנות, יודעים שהכאבים שלנו שקופים. אין פה הרבה מהימין, אף שיש גם אצלנו מי שמייחל לקץ שלטון נתניהו. ולמרות זאת, ריח הקיץ הזה והשלטים, מביאים איתם גם אטימות. היינו שם, זה לא עזר. למה שנצא שוב לכיכר, למה שנפגוש שוב את היס"מניקים השחורים? למה שנקשיב לכאבים שלכם? ודפני אמרה: אבל גם אנחנו ככה, בול. זה בדיוק מה שאנחנו מרגישים. הבערנו את הרחובות, ונשארנו שקופים (אני נזהרת מאוד מהסימטריה הקדושה, היא בדרך כלל לא נכונה, אבל אני בכל זאת כותבת מה שהיא אמרה).

וזה די מדהים. אמרה לי השבוע אישה בת גילי שפעלה באופן אקטיבי מאוד נגד ההתנתקות: "לראשונה בחיי אני מזהה את עצמי באותה צעירה, בוגרת מכינה קדם־צבאית שיוצאת לבלפור. היא זאת אני. אני זאת היא. תנקי את התפאורה והתלבושות, מינוס שרוולים, פלוס חצאית. כמה אנחנו שונות?" והיא צודקת. הרי חרדים מרגישים שקופים, ומתנחלים, וערבים, ודרוזים, ושמאלנים חמודים שמפגינים עכשיו בבלפור. מה זה אומר עלינו כחברה שכל כך הרבה קבוצות בתוכה מרגישות ככה? אולי המדינה לא יודעת איך לכבד את המיעוטים, ואם נוצר חיכוך בין קבוצה מסוימת לשלטון – זה תמיד רע כל כך? ואולי לא רק הממסד עיוור – הרי לממסד באמת אין עיניים, למה כבר אפשר לצפות ממנו – אז אולי אנחנו אלה שעיוורים לכאבם של האחרים (וחבריי לימין, אני מבינה את הפוסט־טראומטיות שלכם, באמת שאני מבינה, אבל אי אפשר בכל דיון כזה להגיד "אבל ההתנתקות!" זמן להתקדם).

אמרה לי השבוע אישה שנאבקה בהתנתקות: "אני מזהה את עצמי באותה צעירה, בוגרת מכינה שיוצאת לבלפור. תנקי את התפאורה והתלבושות, כמה אנחנו שונות?"

ואמר לי מפגין: צריך כבר לזרוק את הזהויות האלו. הרגילו אותנו לחשוב שימין ושמאל לא יכולים לשבת לשולחן ולעבוד יחד. שטויות. אז נניח לסיפוח ונניח להסדר מדיני ושלום כלל־עולמי. כמה דברים יש לעשות קודם לכן? ואמרה לי דפני דברים דומים: הפוליטיקה כל כך מרוחקת ומנותקת. אנחנו צריכים תנועה של אזרחים.

אני כועסת על נתניהו. הוא יכול לעטוף את ההתעקשות שלו על תקציב חד־שנתי בנימוקים יפים ומילים יפות (הוא הרי חי מזה), אבל בואו נדייק את זה, למרות כל הנימוקים הכלכליים על כך שקשה לבנות תקציב שנה וחצי קדימה כשהמצב הכלכלי משתנה מדי יום: א. תקציב חד־שנתי בשלב הזה הוא כבר תקציב לכמה חודשים בודדים. ב. זו הפרת הסכם בין הליכוד לכחול לבן. ג. בגלל ההתעקשות הזאת נזרקים לאוויר שוב דיבורים על בחירות רביעיות. ד. המוטיבציה האמיתית של נתניהו היא פוליטית, לאפשר פתח יציאה לבחירות. ה. נו מור סיי.

ומה אתם אומרים? האם מה שעומד לנגד עיניו הם שיקולי הקורונה או שיקולים אישיים? ופה בדיוק טמונה הבעיה. אנחנו כבר לא מאמינים לנתניהו שמה שמנחה אותו הוא אנחנו, האנשים, שיקולים לאומיים וענייניים. אני לא מאמינה שנתניהו מצליח לראות לנגד עיניו שיקולים נוספים מלבד שיקולי שרידות פוליטית. אני לא מאמינה שהוא לא עסוק בעוד סיבוב שהוא יכול לעשות. ואז אם בינואר הבא הכנסת תידרש להצביע שוב על תקציב, ואז אם היא תיפול, ראש הממשלה החליפי לעולם יישאר רק פוטנציאל גלום (שזה לא הפסד גדול לעם ישראל, כן? ובכל זאת כיבוד הסכמים הוא דבר די בסיסי, בטח כש־50 אחוז מהעם שלך נמצאים מאחורי האיש הזה).

הבעיה עם חוסר אחריות היא שזה כדור שלג. שברגע שנזרקות לחלל המילים "בחירות רביעיות", בראש שלי כבר רצים תסריטים אפשריים. כשאני שומעת בחירות רביעיות, אף שלא הצבעתי בשני סבבי הבחירות האחרונים, הפעם מתגנבת למוחי המחשבה שאולי צודקים השמאלנים שקוראים להדיח את נתניהו. הוא עסוק בעצמו. הוא לא מצליח לראות מבעד ענני האישומים איש מלבד עצמו. אולי הוא לא אשם בכך, אבל זה המצב. וההתעקשות הזאת שלו היא אלף נורות מהבהבות. נתניהו טוב ליהודים? לא בטוח. אולי ליהודי אחד בלבד. לעצמו.

יד אחים שלוחה

אז דיברנו קצת על זהויות ופירודים וכאבים. וברוח אהבת החינם של ימי בין המצרים, אני נזכרת שלפני כמה שנים היו שני אחים שרבים תלו בהם תקוות. חשבו שהם יכולים להיות התחלה של שיח חדש. אז אולי אפשר להחיות את התקווה הזאת, עם פחות אגו ופלוס כמה שנים של ניסיון ובגרות (ובלי שנאת חרדים)?

אז תקשיבו, לפיד ובנט, אני זורקת רעיון, תסגרו ביניכם את הפרטים: שובו לברית האחים. אם הימין הסכים לממשלת אחדות ולראש הממשלה החליפי (והלא חכם במיוחד) בני גנץ, והמרכז־שמאל הבין שאין ברירה אלא ללכת עם נתניהו (החשוד בפלילים) – כולם פה יוכלו לחיות עם ראש הממשלה בנט וראש הממשלה לפיד. תייצרו מפלגה שתגבר על הליכוד (מלאת החנפים), תעשו רוטציה (בלי שטויות של ראש ממשלה חליפי), ודי.