בהיותי בפוסט דוקטורנט בבוסטון שמעתי הרצאה מפי דוקטורנטית ישראלית, בדואית מהדרום. בהרצאתה היא הציגה את ישראל בתמונה חד-ממדית. "ישראל והציונות מחקו לי את התרבות", היא אמרה, "ישראל הורסת את הכפר שלי ובמקומו היא בונה יישובים יהודיים". המשתתפים מחאו כפיים ואני נזעקתי. פניתי בשקט למרצה ישראלי, שענה לי בשתי מילים שיש בהן לדעתי להסביר את היחס הפרדוקסלי הקיים בין מדינת ישראל לקבוצות מיעוט, בין שהם יהודים ובין שאינם: "הקולוניאליזם המשחרר". כלומר הקולוניאליזם משדר ערכים ליברליים, שוויון וצדק חברתי, עם זאת הוא נשאר קולוניאליסטי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בית שמש כמקרה בוחן לחברה בישראל: שידור ל-ט' באב
– הקבינט התחייב, אך המאבק על שטחי סי הופקר
– כדי לנצח את נסראללה חייבים למגן את הצפון
חוויתי זאת באופן אישי, לאחר שיצא ספרי הראשון "מסיני לאתיופיה" ובו טענתי שהמסורת האתיופית איננה מסורת של העבר ומוצג של מוזיאונים. בין-רגע הפכתי לאפיקורס. אבל אסור היה לי לאפשר לשיח הזה להשתלט עליי.
לפני מספר ימים הפנו את תשומת לבי לדו"ח משרד החינוך החושף שהפערים בין הישגי תלמידים יוצאי אתיופיה לבין יתר התלמידים מתרחבים, ושההבדלים נמשכים גם בזכאות לתעודת בגרות. דו"ח זה אמנם מצביע על בעיה וזועק לטיפולה אבל מנגד, הופך לחלק מהנצחת הבעיה ואפילו להחרפתה.
דו"ח כזה איננו מחלק בין יוצאי אתיופיה הוותיקים ליוצאי אתיופיה החדשים, בין יוצאי אתיופיה שנולדו בארץ לעולים חדשים, ובין יוצא אתיופיה שנולדו לעולים ותיקים. הבחנה זו חשובה מאוד. יוצאי אתיופיה אינם מקשה אחת כשם שהחרדים אינם מקשה אחת ואנשי השמאל אינם מקשה אחת.
דומני שמה שבאמת מצער הוא שנגיף הקורונה לא מצליח, בינתיים, לצמצם את השיח של החברה הישראלית. שיח העוסק יותר בנראות ופחות בעובדות. שיח מוקצן, תחרותי, אגרסיבי שמסמן טובים ורעים באופן דיכוטומי. אמנם באופן מינורי, אבל אסור לתת לשיח הזה להשתלט על החברה הנפלאה שלנו.
מקורו של השיח, כך נראה לי, מושתת על חשדות הדדיים וחוסר אמון בין אחד לשני. לכל צד יש טיעונים צודקים אלו ואלו כולם נשמעים דברי אלוהים חיים, אבל מה הם המניעים האמיתיים של כל צד? מי מהצדדים מציע לנו הפרדה במקום שוויון? מי מציע לנו לשפוט אנשים על פי צבעם, מינם ועדתם? מי מציע לנו חברה שבה המיעוטים והקבוצות "החלשות" יקבלו את חלקן בחסד ולא בזכות? האצטלה שכל צד עוטה על עצמו מקשה עלינו לזהות מי הוא המדבר, ובשם אי אלו אינטרסים, וזאת שאלת כבדת משקל.
תקופת בית שני הייתה רוויה בחוסר אמון וחשדות עד שלא הצליחו לגלות עומק, כנות, ויושר פנימי בין אחד לשני. כמו שכותב נפתלי צבי ברלין "בחורבן בית שני…שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חינם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים".
דומני לפיכך שיש מספר יסודות חשובים הקיימים עדיין בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה שיכולים להפוך לאנטיביוטיקה לשיח זה. מקובלני מסבי זצ"ל אבא דג'ן (גדעון) מנגשה שבבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של 'ביתא ישראל', עומד ערך יסודי אחד, ערך השוויון. לפני האל כולם שווים. אין שיח של אתם ואנחנו. לאמור, יהא האדם אשר יהא, גם הגוי כולם מתייחסים לקב"ה, בצורה שווה. אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם פרטים וחלק מהישות האלוקית בצורה שווה.
במקרים רבים, שורש המחלוקת החריפה בין ההלכה הרבנית וההלכה האתיופית טמון בשתי תפיסות עולם שונות, הלכות ומנהגים שונים המצביעים על התייחסות שונה למהות האדם. בעוד ההלכה הרבנית נוקטת במקרים לא מבוטלים יחס חשדני כלפי האדם, המסורת האתיופית בולטת בגישתה החיובית ומתן אמון באדם.
בימים הללו אנו נדרשים לגלות אחריות אישית. דומה שמדינתנו קמה על יסודות המסורת היהודית והיא שזורה במשנתו החברתית של משה רבנו. מתוך משפט קצר אשר הוא אומר ליהושע, נערו. יהושע אומר לו לכלוא את אלדד ומידד המתנבאים במחנה, ומשה משיב לו במלים פשוטות וברורות: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם!" היום אנו חייבים רוח נבואה שתעסוק בביקורת עצמית רוח נבואה שתהיה מסוגלת להרחיב את גבולות האמון הדדי תוך צמצום החשדות בין אחד לשני.
הרב ד"ר שרון שלום ראש הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו
