מן המפורסמות הוא שגדולי הקנאים הדתיים הם ליברלים גלויי ראש. עובדה: חובשי הכיפות נכנעו לצו שמונע מהם להתקהל בהמוניהם בבתי הכנסת בגלל הקורונה, הליברלים – ממש לא. בניגוד ליהדות, דתם אינה מתירה להם לעבור על מצוותיה במצבי פיקוח נפש. גם כשהמגפה בשיאה הם עומדים על זכותם להפגין כמימים ימימה. "בחוק הקורונה עמדנו על כך שזכות ההפגנה לא תיפגע", הכריז השבוע שר המשפטים אבי ניסנקורן, "כך פועלת דמוקרטיה בשעת חירום".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בעקבות המחאה ברשת – מחלקת קורונה ליולדות באיכילוב
– מחלקות סגורות וצוותים בבידוד: עובדים בבי"ח "לגליל" מוחים
– משבר הקנאביס בלבנון מאיים על חיזבאללה
דמוקרטיה בשעת חירום? הפקרות בשעת חירום. חוק הקורונה שעבר לפני שבוע בכנסת, במאמץ נואש של הממשלה לבלימת המגפה, אכן מונע ממנה לפעול נגד מפגינים גם כשהם מפירים בעליל את התקנות שנועדו לשמור על כולנו מפני הנגיף. ממשלת ישראל רשאית לסגור אולמי חתונות, קניונים, בתי ספר, אוניברסיטאות, בתי כנסת, ישיבות, רק לא זירות הפגנה. למעשה, אין גם כל גוף אחר שרשאי להגביל את גודל ההפגנות בעת הזאת ולהתאים אותן לאילוצי השעה. ההיגיון האפידמיולוגי מרכין כביכול ראשו בפני ההיגיון של מניפי הדגלים השחורים. שאנשים יידבקו, ידביקו ואפילו ימותו; שהכלכלה תישרף – העיקר שהם יוכלו להמשיך להפגין בהמוניהם. ניסנקורן, מפלגתו הליברל־רמטכ"לית, קהילת המשפטנים וכמובן קברניטי ההפגנות מוכנים להקריב את כולנו על המזבח הזה. "הלכנו חמישה־עשר קילומטר כתף אל כתף עם מפגינים מזיעים, שלא כולם חבשו מסכות", סיפר שלשום ברדיו קצין משטרה תל־אביבי בכיר, אבל הוסיף שאין ברירה. האמנם אין?
מדינה המגדירה עצמה יהודית ודמוקרטית אמורה לנקוט יחס שוויוני כלפי התקהלות מתפללים בבתי כנסת והפגנות רבות משתתפים: או ששתיהן מותרות למרות השתוללות הנגיף, או ששתיהן אסורות. אבל מה שקורה החודש מול בלפור ובלב תל־אביב מוכיח שישראל 2020 היא מדינת ייהרג ואל יעבור בכל הנוגע לקדושת ההפגנה. שוטרי מחוז ירושלים ועמיתיהם התל־אביבים למדו בדרך הקשה שאם ינסו לאכוף את אילוצי הקורונה על המפגינים, הם יוקעו בתקשורת. לא רק שאסור להם לקנוס מפגינים עברייני מסכות, אפילו מכת"זית כבר אסור להם להפעיל.
בתשובה לשאלה איך זה שהמכת"זית הייתה דווקא לגיטימית בכפר מימון, השיב השבוע המפכ"ל לשעבר משה קראדי שהמכת"זית בכפר מימון והמכת"זית בכיכר פריז זה לא אותו דבר. ובאמת, זה לא אותו דבר. הדמוקרטיה עצמה לא אותו דבר. נושאי דגלה כעת הם ברוב ימות השנה בכירי סותמי הפיות כאן. אם בדרך נס יחזרו מחר לשלטון, ההפגנות נגד הממשלה יטופלו בכוח, כפי שטופלו הפגנות מתנגדי הנסיגות בשנות התשעים ובתחילת המאה הנוכחית. שר המשפטים, היועצים המשפטיים, בג"ץ וכמעט כל אושיות התקשורת יסבירו לנו שקיום הפגנה המונית בלב העיר בעיצומה של מגפה הוא תופעה מוטרפת ששלטון החוק חייב למגר. פרשי משטרה ידהרו לתוך שורות המפגינים ויפליאו בהם את אלותיהם, לקול מצהלות העיתונאים. רוב המראיינים ברדיו ובטלוויזיה לא ישאלו את המשטרה מדוע היא מדכאת את ההפגנות, אלא מדוע היא לא מרביצה חזק יותר. אגב, הם גם לא ישתמשו במונח הסטרילי "מפגינים", אלא "מתפרעים", "מפירי סדר" או "פעילי ימין קיצוני", כפי שיכולה לגלות הצצה בעיתוני התנתקות ובכתבות ארכיון טלוויזיוניות מתקופת עמונה.
"היום מסתיים שלב נופת הצופים", חגג פרשן 'ידיעות' בכיר השבוע לפני 15 שנה את תחילת הפינוי בכוח בגוש קטיף. "רובם אספסוף שאינו מציית לחוק", קבעה עמיתתו, וביכתה את מר גורלם של "אלפי החיילים והשוטרים שהעמדנו בסיטואציה בלתי נסלחת". היום השוטרים כבר לא מעניינים אותם, רק זכותם של מפגיני אנטי־ביבי לחסום כבישים בסיטונות ולהפר את תקנות הקורונה. אפילו שר המשפטים, כאחרון האנרכיסטים, מעדיף את זכות ההפגנה על החיים עצמם.
