רבי עקיבא, מספר התלמוד, ראה שועל היוצא מחורבות קודש הקודשים והחל לצחוק. אמרו לו: "מפני מה אתה מצחק?" אמר להם: "מפני מה אתם בוכים?" אמרו לו: "…שועלים הלכו בו, ולא נבכה?" אמר להן: "לכן אני מצחק". משהגיע החורבן, סופה שתבוא הנחמה. אמרו לו: "ניחמתנו עקיבא, ניחמתנו!"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– על הרחבת גבולות האמון ההדדי וצמצום החשדות
– תפילת "נחם" ממשיכה להיות אקטואלית גם היום
– האם נמצאה הדרך לגשר בין יהודים ברחבי בעולם?
תקופת ימי בין המצרים מקבלת השנה נופך משמעותי. הימים ימי קורונה וירושלים בצל המגפה מאותגרת מתמיד. בימים אלה, אי אפשר שלא להרהר במעמדה של הבירה, ביש ובאין, בחורבן ובנחמה.
תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה: תתארו את חברות התשתית הלאומיות משקיעות במניעת נשירה של סטודנטים ירושלמים ממשפחות מעוטות יכולת, מלימודי הנדסה; תתארו את חברות האנרגיה הממשלתיות משקיעות בהתקנת מתקני אנרגיה סולרית על מבני ציבור שהכנסותיהם מופנות לארגוני החברה האזרחית; את חברות השיכון הציבוריות משקיעות בחינוך פיננסי במזרח העיר, או בשילוב חרדים בתעסוקה דרך מימון הכשרות והסבות מקצועיות. הרווח הכלכלי למדינה, החיסכון בתמיכה עתידית באותן אוכלוסיות, והרווח החברתי לירושלים, בדמות שינוי פניה של המציאות, בחזקת עיר בתוך החושך – אינם טעונים כל הסבר.
המציאות המתוארת איננה בגדר חלום. החיים בצל הקורונה, המחייבים אותנו לזוז מאזור הנוחות אל האזור בו הדברים מתרחשים, הם מאיץ לשינוי. חשיבה כלכלית חדשנית ויצירתית, הרותמת כוחות חדשים והמייצרת מקורות מימון אחרים לירושלים, תהפוך את בעיות האתמול למנועי הצמיחה של המחר.
החודש נציין ארבעים שנה לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, הקובע במפורש את מקום מושבה של הממשלה ויחידותיה בירושלים. בפועל, המציאות שונה בתכלית והמספרים מדברים נגד עצמם: רק 12 מתוך 142 יחידות עברו לירושלים עד תאריך היעד.
אי אפשר להפריז בחשיבות המעבר לירושלים. לפי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, המעבר יכול להניב תועלת כלכלית בשווי 380 מיליון שקלים ותוספת של כעשרת אלפים(!) עובדים. מנוף לשינוי, מחולל צמיחה ומכפיל תעסוקה בקצב אקספוננציאלי. אבן יסוד בבניין הכוח של ירושלים.
ואם בכך לא די, על החברות הממשלתיות הפועלות להשגת מטרות ציבוריות והמחזיקות במשאבים ציבוריים – הזרוע הארוכה של הממשלה, קוראים להן – עליהן, לא הוטלה חובת מעבר מפורשת לבירה.
נכון, רק לאחרונה נתבשרנו על הקמת מנהלת להעברת היחידות הממשלתיות, אך אין די בהטלת חובת מעבר, שעד היום לא הוכיחה עצמה. יש צורך בהטלת סנקציות, בקביעת תמריצים ובמתן סמכויות אכיפה. שינוי משמעותי יכול להתחיל דווקא בחברות הממשלתיות. משם תפתח הטובה. לצד הטלת חובת מעבר ברורה, דין חברה ממשלתית כדין יחידה ממשלתית, יש להיערך לכל תרחיש: חברה ממשלתית שלא תעבור לירושלים תהא חייבת להשיא לה ערך בדרך עוקפת, ויהי מה.
וכאן נכנסת אסטרטגיית הערך המשותף לתמונה. חברות ממשלתיות נדרשות כיום להשקיע במיזמים בעלי שורת רווח כפולה – מיזמים שיש להם השפעה חברתית ותשואה כלכלית, בעת ובעונה אחת. רשות החברות הממשלתיות פועלת, ובצדק, לקדם בחברות תחתיה רווח המחובר לליבה העסקית, בד בבד עם רווחה קהילתית וסביבתית.
מה שנדרש הוא לייצר זיקה בין חובת המעבר לבירה, זו המעוגנת עלי חוק יסוד, לבין אסטרטגיית הערך המשותף שהוטמעה זה מכבר בחברות הממשלתיות. במילים אחרות: חברה ממשלתית שלא תעבור תהא חייבת להשקיע שיעור לא מבוטל מההשקעה החברתית שלה בירושלים, לפתח בה פרויקטים חברתיים ומיזמים קהילתיים ולקחת חלק בבניינה ובעתידה.
מנהיגות קשובה, נועזת ויוזמת מסוגלת לחולל שינוי. מנהיגות חייבת לייצר תקווה. וכשם שנתקיים החורבן "שועלים הלכו בו", וודאי תתקיים הנחמה המרגשת מכולן "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים; ואיש משענתו בידו מרב ימים ורחובות העיר מלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".
הלוואי.
עו"ד אפרת שהם הילדסהיימר, יזמת חברתית ירושלמית
