הזיכרון בעם ישראל הוא חלק מהותי מה-DNA שלו. אנחנו יושבים בסוכות, או אוכלים מצה בפסח או שולחים משלוחי מנות "זכר ל..". שוברים כוס בחתונה, מציינים את יום השואה או יום הזיכרון לחיילים הנופלים וקוראים לילד על שם הסבא שנפטר – כדי לזכור. כל המהות שלנו, וחלקים גדולים מהמנהגים שלנו, הם כדי לזכור שאנחנו רק חלק משרשרת ארוכה של דורות ששמו לה ציוני דרך על לוח השנה, כדי להפנים את הלקחים. ואנחנו, כגמדים על גבי ענקים, מעבירים הלאה לדור הבא.
וברור שהקושי הגדול לזכור אירועים שקרו לפני 3,000 שנה הוא אתגר המתחדש בפני כל דור. אבל לעולם לא הייתי מאמין אם הייתם מספרים לי שבשנת 2020 יהיה ויכוח על אירועים שקרה לפני 15 ולפני 25 שנה.
מדי קיץ, בדיוק בתקופה הזו מציין הציבור הכתום את יום השנה לגירוש מגוש קטיף. בשביל רבים, ואני בתוכם, גם אם לא גרו בגוש קטיף הימים האלו משתלבים היטב באווירת האבל על חורבן ירושלים. הצלקת עדיין לא הגלידה, "הזכרונות עוד שורפים את המוח" כמו ששר חנן בן ארי. ובכל זאת ,השבוע בפיד המקוטב אפילו יותר מימים רגילים, התקיים ויכוח על עובדות היסטוריות כאילו מדובר בפרטי האירוע של קמצא ובר קמצא ולא על אירועים שאנשים שחיים והולכים בינינו חוו על בשרם. כאילו אין גוגל בעולם, כאילו אין סרטים שתיעדו, כאילו אין פרוטוקולים של דיוני הכנסת. הכול הפך לנרטיב וכל צד מציג את ה"אמת שלו" ולעזאזל העובדות.
הכול התחיל מציוץ של אבישי בן חיים: 
התזה של ד"ר בן חיים על ישראל הראשונה והשנייה חצתה את הפיד כבר לא פעם. חלק מהפיד זלזל בעובדה (הנכונה) שרבים מתושבי גוש קטיף היו אנשי הדרום ממוצא מזרחי. אבל מה שהצית את הוויכוח היה כנראה המילה "קסומה". כתב המגזין הוותיק של חדשות 12, יגאל מוסקו, החליט לברוא היסטוריה אלטרנטיבית:
וכמו כל שקר טוב, הוא תמיד מתובל בעובדות אמיתיות. לא רק זה, מוסקו גם הגדיל והודיע שהמגורשים צריכים להגיד תודה. ברוך ה', ימי התקשורת העליזים של 2005 שבהם אפשר היה להגיד הכול ולא היה מי שיתקן, נגמרו. הרשתות החברתיות של ימינו אנו לא נתנו לציוץ כזה לעבור בשקט. אכן, ילדי נצרים הוסעו ב"ספארי", אכן מסירות הנפש של אנשי גוש קטיף עמדה בפיגועים, הרוגים ופצועים רבים וחייהם היו קשים מאוד.
רק דבר אחד שכח מוסקו לציין: מה הייתה נקודת הזמן שבה הערבים בעזה יכלו למרר את חייהם בצורה כזו. (רמז: זה קשור בבירה של מדינה אירופית, שם נחתם הסכם שייבא לארץ מחבלים ונתן להם נשקים ביד). אז הפיד הזכיר:
לרוע מזלו של מוסקו, גם תושבי גוש קטיף עצמם נמצאים בפיד וכתבו את הזיכרון האישי שלהם:
אבל מוסקו לא היה היחיד. הייתם אולי מצפים ממי שתמך באיוולת אוסלו שיתבטא עם קצת יותר בושה על אסונות ביטחוניים שקרו כתוצאה מכך, אבל השמאל הישראלי בטוח שכולם מטומטמים:
הבנתם את זה? זה מה שהוא זוכר וכולם מנסים להשכיח. מה שהוא מנסה להשכיח זה את העובדה שהיציאה מעזה ב-93' גרמה להתעצמות הצבאית. מה שהוא מנסה להשכיח זה את העובדה שלמרות שיצאו מעזה, "מישהו" משם שם מטען. זה בקטנה. אליו לא צריך לבוא בטענות או משהו. אבל הימין מנסה להשכיח…
וגם אם נשים את כל זה בצד, מי אמר שהמשוואה "טרור במקום מסוים = גרוש יהודים מאותו מקום" צריכה לעבוד רק בגוש קטיף?
קחו למשל את כתב המשפט של דה מרקר, ביני אשכנזי. אני לא יודע בן כמה הוא, ובן כמה הוא היה בזמן הגירוש מגוש קטיף, אבל עובדה פשוטה כמו כמות המעצרים הסיטונאיים כדי לעצור את המחאות נגד הגירוש נשמע לו כמו אגדה מעולם אחר. תכלס, זה באמת לא יאומן.
"שום סיכוי". כאמור, איתמר פליישמן שהשתתף באותו פודקאסט "לא אמין" של גדי טאוב נכנס לשרשור והביא עובדות:
וכל מי שהיה בכפר מימון, או בכיכר רבין, או בצומת גהה או בגן הוורדים וזעק נגד העוול המוסרי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל – רמיסת הדמוקרטיה – גיחך השבוע. השמאל בישראל יצא להפגין, וגילה המון דברים חדשים. למשל שהמשטרה משתמשת במכת"זית לפינוי הפגנות.
בציוץ נוסף ינון מגל שם לב לסדרתיות מסוימת כיצד נקבעות עדיפויות הבדיקה של התקשורת הישראלית והפוליטיקאים.
וכאילו כדי לאושש את התיאוריה הסתבר שלא רק מעצרים ומכת"זיות בודקים. עכשיו מותר גם להפגין בלי רישיון (במקרים מסוימים). מזל שיש שמאלנים.
המיוחסים בטוויטר
בכל שבוע אתם קוראים כאן על הקבוצות בטוויטר: ימין שמאל, ביביסטים בנטיסטים, חרדים וחילוניים ועוד ועוד. אבל השבוע נוצרה חלוקה מיוחדת בין המיוחסים לפשוטי העם, בין בני האלים להמונים, בין בכירים לחפ"שים. היה מצער נורא, דווקא בתשעת הימים, לראות איך העם מתפלג והופך לשני מחנות מקוטבים.
בשבוע הבא עומדת לעלות סדרה בכאן 11 על חוקר במח"ש בשם "מנאייכ" . יוצר הסדרה, רועי עידן, הוא צייצן בכיר, חריף ושנון ששלח קישורים עם קודים לצפייה מוקדמת בפרקים הראשונים לצייצנים בכירים אחרים שהחמיאו לסדרה בטירוף והרימו לה רגע לפני שהיא עולה למסך.
לפסק הדין המלומד של גרינצייג, הצטרפו עוד שני צייצנים בכירים:
מאוחר יותר הסתבר שגם בין המיוחסים יש דרגות:
בכל מקרה, זה כמובן יצר חלוקה מאוד ברורה. אלו שקיבלו את הקוד המיוחל ואלו שלא התביישו להודות קבל עם ופיד שייראו את הסדרה סתם, כאחד האדם:
ומעבר לבכיינות הרגילה, זה כמובן הגיע למחוזות לא רגילים:
משהו קטן וטוב
להסתובב השבוע בפיד נתן תחושה קשה ממש שהתחברה מצוין עם תשעת הימים. אלימות, קורונה, הפגנות, ויכוחים וכיסוחים נתנו תחושה שהכול כבר הגיע כמעט לקצה.
אבל היו גם כמה נקודות אור שבמקרה הנ"ל התחיל כיוזמה פרטית לגמרי:
ואנשים שיתפו פעולה. הנה שתי דוגמאות. אחת משמאל:
ודוגמה מימין:
