עוד לא אהבתי די: להישאר עם טעם של עוד

יהורם גאון שיתף פעולה עם המשוררת הלאומית נעמי שמר פעמים רבות. בשנת 1977 במסגרת תכנית של שירי נעמי שמר יצא לראשונה השיר "עוד לא אהבתי די" שהפך ללהיט גדול ולריקוד עם מפורסם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תפילת "נחם" ממשיכה להיות אקטואלית גם היום
– מהתגשמות החורבן להתגשמות הנבואה: נטילת חלק בבניינה של ירושלים
– הקבינט התחייב, אך המאבק על שטחי סי הופקר

לכאורה הסיטואציה שמתאימה לשיר היא רגע אחרי שבחורה מציעה נישואין לגבר שלה. בתגובה הוא שר לה שיר שהוא בעצם רשימה מפורטת של תירוצים שנועדו להסביר את סירובו ולמה היא תיאלץ לסלוח לו "גם בשנה הזאת". אבל אצל נעמי שמר פעמים רבות יש פשט ויש גם דרש.

ללי שמר, ביתה של נעמי, העידה כי השיר נכתב על רקע בעיה בריאותית כלשהי. אני לא יודע אם מדובר בניתוח רציני או בבדיקה שגרתית אבל זה לא באמת משנה. הנקודה היא שנעמי כתבה את השיר מתוך חשש לחייה, ובכך נכנס השיר לרשימה של שירים בהם היא רומזת על מותה.

השיר הכי המפורסם ברשימה הזו הוא כמובן 'עצוב למות באמצע התמוז' שיר נבואי שהתגשם כשנפטרה בתמוז תשס"ד. אבל רמיזות עגומות ניתן למצוא גם בשירים נוספים: למשל בשיר 'אור' נעמי מסיימת במשפט "אור יורד בערב על שדות חיי" וגם בשירים "נועה" ו"לשיר זה כמו להיות ירדן" יש רמז לסיום החיים, ואולי בגלל זה נעמי בחרה שישירו את השניים האלה בהלוויתה.

דווקא נעמי שמר, האישה שכתבה את "ירושלים של זהב", "לו יהי" ועוד שלל שירים שיישארו איתנו עוד שנים רבות כתבה שיר על כל הדברים שעוד לא הספיקה לעשות וסיימה את החיים בתחושה כבדה של החמצה.

חלק מהדברים שעוד לא הספיקה לעשות נשמעים הגיוניים ופשוטים, לצייר פרח, לשתול דשא, לחבר שיר – שורה עוצמתית מאוד אם חושבים על זה. אבל חלקם נשמעים ממש מוגזמים, שלג באמצע הקציר. למי אי פעם ירד שלג באמצע הקציר?

עוד לא אהבתי די
"עוד לא הקמתי שבט, עוד לא חיברתי שיר
עוד לא ירד לי שלג באמצע הקציר
אני עוד לא כתבתי את זיכרונותי
עוד לא בניתי לי את בית חלומותי"

נעמי מנסה להגיד בשיר הזה שתחושת חוסר הסיפוק היא בלתי נמנעת. יש חלומות שבאופן טבעי לא יכולים להתגשם, כך נגזר עלינו כבני אדם, בעלי חלומות.

משה רבנו סקר לאורך פרשת דברים את קורות חייו וסיכם את 'הקדנציה' המרשימה שלו בתור מנהיגו של עם ישראל. תקופה משמעותית רווית הישגים והצלחות. אמנם היו קשיים בדרך, אבל בהחלט יש במה להתגאות. אבל האם משה רבינו מרגיש מסופק? התשובה החד משמעית היא – לא.

את הפרשה שלנו פותח משה בתחינה נואשת אל ה' להמשיך את המסע ולהיכנס עם העם לארץ המובטחת. "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן".

אבל ה' לא נענה לבקשת משה ובמקום זה מנחה אותו לפנות את מקומו, ולמנות את יהושע. הוא אמנם מבטיח לו שייתן לו להציץ על הארץ מראש הפסגה, אבל ברור שזה לא מענה מספק, אולי אפילו להפך, לראות ולא להגיע מגדיל את התסכול.

משה רבנו ולהבדיל גם נעמי שמר, הם דמויות מרשימות שבוודאי נותנות השראה לרבים, וברור ששניהם סימנו הרבה מאוד 'וויים' בחייהם. אבל שניהם הלכו לעולמם עם התחושה שיש עוד מה להספיק שיש עוד מה לעשות.

זה לא אמור לדכא אותנו, להפך, אנחנו צריכים לחלום את כל החלומות ולעשות עוד ועוד. כנראה שלא נספיק הכול, זה עצוב ומתסכל, אבל זה קרה גם למשה רבנו.