היה קשה להחמיץ את התרגשותו של פרופ' רוני גמזו – "הפרויקטור של הקורונה" – כשהתייצב השבוע לנאום בפני האומה. עם מצגת מפורטת ולהט של שליח הנהלה ארצית בשבת ארגון, הוא עלה לבמה כדי לעשות סדר. לא נעים להודות, אבל גם אני התרגשתי. יסלחו לי כל מומחי הגרפים ועוקבי הטלגרם של משרד הבריאות, בסופו של יום זה מה שאנחנו צריכים. מישהו שיבוא ויגיד לנו לאן פנינו, מה כן ומה לא, שינזוף בנו על שאנחנו לא עוטים מסכות כראוי, ושיעשה זאת באמונה שלמה ובדיבור נעים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– 15 שנה: "אני לא חושב שאני שרוט, אבל יש הרבה שאריות"
– שדכנים ליום אחד: ב-ט' באב מוסיפים אהבה בעולם
– מהתגשמות החורבן להתגשמות הנבואה: נטילת חלק בבניינה של ירושלים
במקום לטבוע בדיונים מלומדים אם ראש הממשלה ומשרד הבריאות יאפשרו לפרופ' גמזו לנהל את המשבר או לא, בואו נתרכז בתפקיד החשוב באמת של האיש: תיווך גזרות הקורונה כך שיקוימו בידי כל חלקי העם. גמזו, מנהל בית החולים איכילוב ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, נדרש כעת לקנות את אמונם של הישראלים ברמה מספקת כדי שישתפו פעולה, ולמען השם ייקחו כבר אחריות על החיים שלהם ושל סביבתם. כשהפרויקטור מדבר על "חוזה חדש בינינו לבין האזרחים", הוא מדבר בדיוק על זה. גם כשהוא מבקש דבר אלמנטרי כמו עטיית מסכה או שמירה על מרחק שאנחנו, באנושיותנו מחממת הלב, מתקשים בה כל כך.
היה גם מי שלא התרגש מנאום הפתיחה של גמזו, ודיבר על "ערב ממש מכעיס" והתגלגל אף ל"זה מחדל בממדים של יום כיפור". ח"כ נפתלי בנט באמת רצה לעזור. בין הפתיח לסגיר של ההודעה שלו לתקשורת הוא מנה את כל העצות שהציג כבר לפני חודשים, ובכלל זה מינוי ממונה על הקורונה, העברת סמכויות למשרד הביטחון ומרכוז שיח הקורונה במערכת מידע אחת. "הכול נכתב, הכול נאמר בזמן אמת. יכולנו למנוע את האסון הפרנסתי הנורא שהכה באזרחי ישראל. סתם, פשוט סתם הרסו חיים של מיליון אזרחים".
בנט אכן חזר וכתב את הדברים בעבר, אך לא הצליח לשכנע את ראש הממשלה כי הוא האיש שצריך להוביל את הפרויקט, וחבל. אלא שבנט לא חף מטעויות. הוא בוודאי היה יכול לרדת לעומקו של המשבר, וגם להט של שליח הנהלה ארצית לא חסר לו. ובכל זאת, דרכו והתנהלותו התוקפנית פגעו באפשרות למינויו, לא פחות מהיחסים הלא מוצלחים בינו לבין בלפור. בנט ניסה להיות הפרויקטור בעצמו, אלא שבעת הזו, האמון הציבורי בפוליטיקאים לא מאפשר לשום ח"כ או שר לעמוד בחזית המלחמה הקריטית בנגיף המסוכן הזה.
בניגוד לאווירה שיוצרים פרשנינו המכובדים, הפרויקטור החדש לא צריך להיות אישיות לעומתית למשרדים המופקדים על המשבר, אלא להפך: עליו להיות צינור מידע הגון ואמין עבור הציבור הכללי. נחמן שי 1991 אמר לנו לשתות מים כדי להירגע, רוני גמזו 2020 יגיד לנו לנתק מגע. פשוט, בסיסי, אבל נדרש. מי שהתלונן על קקופוניה בהחלטות הממשלה, יכול רק לברך על איוש התפקיד החשוב. המכהנים במשרות אמון לא אמורים לפתוח קרב אדירים מול מקבלי ההחלטות שבחר הציבור, אלא לממש את ההחלטות האלה ולעשות בהן סדר. נוכח נגיף שהוצג כמכת מוות מיידית מכאן וכשפעת עם יחסי ציבור טובים משם, איבדנו את האמון במערכת כולה.
"ירידה באמון גרמה לעליית המגפה", סיכם גמזו בקצרה את היווצרותו של הגל השני. הוא הבטיח שקיפות, מקצועיות, הגבלת ההגבלות וריכוזיות, גם אם ניסח זאת באופן שגורם לנו לנוע באי נוחות בכיסא: "אני נמצא. אני האחראי. אני לא אתן שיהיו הגבלות ללא היגיון".
בנט אכן חתר למימוש כל אלה לפני חודשים אחדים, ותסכולו מובן. ובכל זאת, טוב שמיזם כזה לא ינוהל על ידי אישיות פוליטית, ודאי לא כזו שמצויה בעימות מתמיד עם לא מעט חברים למקצוע. אזרחי ישראל – כל אזרחי ישראל – צריכים לשנות תפיסה מול הוראות משרד הבריאות. וכדי שזה יקרה, אנחנו צריכים נחמן שי 2020, לא יצחק שמיר.
מלחמה וזיכרון
זה עשורים אחדים, ימי האבל על חורבן בתי המקדש מאופיינים בניסיון לייצר חיבורים בין ניגודים, ששיאם במעגלי שיח מאחד בליל תשעה באב. מה שהתחיל במקורות התלמודיים והאגדתיים בקביעה "מפני חטאינו גלינו מארצנו", התגלגל לחשבון נפש גדול ורועש. רוח הרב קוק הסוברת שאהבת חינם תתקן את שנאת החינם שהביאה לחורבן ירושלים, מפעמת בנו היטב, וטוב שכך; אלא שמרוב עיסוק (חשוב ומשמעותי) בצד הערכי של האבל, כמעט שכחנו שהייתה פה גם פיסת היסטוריה. בארץ ישראל התחוללה שואה של ממש בשלושה פרקים – שני חורבנות ודיכוי מרד בר כוכבא – שעלו בדמים איומים והובילו לעוד שורה ארוכה של מעשי התעללות, ביזה, אונס ורצח לאורך ההיסטוריה בכל תפוצות ישראל. גם השואה של לפני שמונים שנה, האינקוויזיציה, הפוגרומים והפרהוד הביאו לחשבון נפש לאומי כזה או אחר, אבל איש לא מעלה בדעתו להפחית מגודל האחריות של מבצעי הפשעים האיומים שנעשו בעם היהודי.
עם הסכסוכים הפנימיים שהפכו לחלק מהדי־אן־איי שלנו או בלעדיהם, תשעה באב בא לציין אירועים היסטוריים שנראו לאורך אלפיים שנה בלתי הפיכים כמעט. למרבה התדהמה, זכינו לראות לנגד עינינו את נס קיבוץ הגלויות לצד שיקום לאומי שאין דומה לו. מתוך המקום החזק שמדינת ישראל מצויה בו, חובתנו לחזור על השבועה שנולדה מתוך שואת יהודי אירופה: לעולם לא עוד. בשביל זה צריך לא רק להיות מאוחדים ברמה מספקת, לא רק לתקן שנאת חינם באהבת חינם, אלא קודם כול לחזק את הבית הזה, את מדינת ישראל. גם ביום שאחרי יום הזיכרון לחורבן הטראומטי ההוא, חובתנו לדאוג לשלמות הבית לדורות, ולא לאפשר לגורמים אנרכיסטיים ואנטי־ציוניים משום צד לכרסם במפעל המפואר שעל אדניו בנינו לנו פה בית.
