יש צלצולים שנשמעים לא טוב. אולי בגלל השעה, אולי כי הצליל של הטלפון נשמע שונה מבדרך כלל ורומז שמשהו עומד להשתבש. כשאמא שלי התקשרה אליי בשש בבוקר, כשהזאטוט בידיים שלי, ידעתי שמשהו לא בסדר. דקה אחר כך גיליתי שאבא שלי נפטר. כשרואה החשבון שלי התקשר אליי בחמש אחר הצהריים, להודיע לי שהייתה טעות ויש לי חוב קטן של 18 אלף שקל למס הכנסה, הרגשתי בצליל שזו שיחה לא טובה. ביום שישי שעבר, כשקיבלתי טלפון ב־23:00 בלילה מחבר טוב שאף פעם לא מתקשר, גם לא בחמש אחר הצהריים, ידעתי שזה לא ייגמר טוב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– 15 שנה: "אני לא חושב שאני שרוט, אבל יש הרבה שאריות"
– שדכנים ליום אחד: ב-ט' באב מוסיפים אהבה בעולם
– הקרב על הנראטיב: לכתומים כבר יש איפה להגיב
"הרוג בתאונת דרכים בין אופנוע לרכב בחולון". מסוג הידיעות שאני בדרך כלל מדלג עליהם כי תאונות דרכים אומנם גורמות ליותר משלוש מאות הרוגים בשנה אבל איכשהו המוח שלנו התרגל אליו כמו גוף לאנטיביוטיקה ופיתח חסינות לידיעות האלה. אבל השיחה מבנציון ב־23:00 בלילה הפכה את הידיעה הזאת מעוד תאונת דרכים למשהו נורא. "שומע אחי?". שומע. "שמעת על תאונת האופנוע?". שמעתי. "זה זגי". שתיקה. "נהרג".
את יניב זגי הכרתי במשך שנתיים בחיים, במשרד הפרסום הגדול הראשון שעבדתי בו. במשך כמה חודשים התמקמתי שם, ויום אחד נכנס לקריאייטיב בחור בלתי מוכר, צבעוני במיוחד, ואמר שהוא המעצב החדש. מיד התחברנו. זגי ואני היינו שני החדשים במשרד, שבמשרדי פרסום זה שם נרדף למי שנשארים עד 23:00 בלילה לעבוד על מכרז שאין סיכוי לזכות בו.
זגי היה מהאנשים שכשהם נכנסים לחדר, מלא אנשים רוצים להיכנס אחריהם. תמיד היה לו סיפור על גואה, או על יפו, או על מה שקרה לו במעלית היום בבוקר. איש של צבעים ודמיונות ורעיונות ואופנוע. תמיד על האופנוע. אבל אופנוע־אופנוע, לא קורקינט מצ'וקמק או אופניים חשמליים. אופנוע.
תמיד פחדתי מאופנועים. לא שזו חוכמה גדולה, אני די פחדן. אבל משהו בי רמז שיחסים עם הדו־גלגלי לא ייגמרו טוב. לפני שעברתי לתל־אביב החלטתי לעשות רישיון על קטנוע, ניגשתי לכמה שיעורים בחניון של קניון עפולה, ואחרי שבועיים אמרתי למורה שאני מוכן לטסט. הוא אמר שכדאי שקודם כול אצליח לנסוע ישר בלי לגעת עם הרגל ברצפה, אבל התעקשתי.
בטסט דפקתי את תצוגת הנהיגה הטובה ביותר שלי עד עתה. עברתי בין הקונוסים, דייקתי בסיבובים, הכול תחת עינו הבוחנת של הטסטר שישב בפינה והביט כלפי הנבחנים בעיניים מתחננות לכישלון. ואז, באחד הסיבובים, איבדתי קצת שליטה ונגעתי עם שתי הרגליים ברצפה, שזו המקבילה של לעשות תאונה עם משאית בטסט.
בארבע אחר הצהריים קיבלתי טלפון מהמורה. עוד אחד מהטלפונים האלה, שידעתי שבשורה לא טובה מגיעה אחריהם. "עברת", הוא אמר. "גם אני לא האמנתי", הוסיף לנוכח שתיקתי. ניתקנו באיבה הדדית. יש לי רישיון על קטנוע.
ריגושים בצד הכביש
כשעברתי לתל־אביב מיד רכשתי לעצמי קטנוע חדש במחיר מופקע, ביום השני שלנו יחד יצאתי איתו לנסיעה ברחובות תל־אביב. אחרי ארבע דקות עצרתי על אחת המדרכות, ירדתי ממנו, נעלתי אותו בשרשרת ואמרתי לעצמי שאם אני לא רוצה למצוא את עצמי מרוח על אבן גבירול כדאי לי למכור אותו. חצי שנה הוא עמד בלי תנועה רק בשביל הסיכוי שאאזור אומץ שוב לעלות עליו, לא אזרתי, מכרתי.
יש אנשים שהפחד מציל אותם. אבל לזגי לא היה פחד בשום דבר בחיים. בהרפתקאות שלו בעולם, בדברים שניסה, בדברים שאמר, בבגדים שלבש, בעיצובים שעיצב. נטול פחד. אולי בגלל זה הסתדרנו. הפכים משלימים.
זו הייתה הלוויה מוזרה. עמוסה באנשים שונים וכאב דומה. כאב של הלם. יש הלוויות שיש קורס הכנה לפניהן, ויש כאלה שהפער בין החיים של האדם ובין מותו פוצע בהן את הנשמה באופן יוצא דופן. לא היינו יחד בגן, לא חלקנו סיגריה ראשונה בתיכון, לא רצנו בג'בלאות יחד. בסך הכול שנתיים במשרד פרסום. אבל יש אנשים ששנתיים איתם הן כמו עשרים.
אני מכיר את האמונה שהכול כתוב, ואם זה לא היה קורה עם אופנוע זה היה קורה בגלל משהו אחר. אבל כמו שכדי לזרז דברים טובים צריך "השתדלות", יש גם דברים שמזרזים את הקץ. אני מניח שיש כמה רוכבי אופנועים שיקראו את הטור הזה ויחשבו שאני מדבר שטויות ולא מבין את הריגוש והחופש והמיצוי. אני באמת לא מבין את החוויה. אבל אף פעם לא האמנתי בכלי תחבורה שלא מאפשר לך אפילו טעות אחת, גם אם היא לא שלך.
אבל זה לא טור על אופנועים, זה טור על זגי. יניב זגי, בנאדם שכנראה לא הכרתם, אבל פשוט לא יכולתי לא לכתוב עליו. השורה "תאונת דרכים בין רכב לאופנוע בחולון" לא יכולה לסכם אדם שאפשר לכתוב עליו ספר עב כרס עם הרבה יותר שורות.
זגי, אם אתה קורא את זה למעלה אתה בטח מעצב את קירות גן עדן מחדש ודופק צ'ייסרים עם מלאכים שנראים לך קצת בדאון. אבל היית איש מיוחד שלא היה צריך להכיר הרבה זמן כדי שהוא ייכנס לך ללב במהירות של 130 קמ"ש, על אופנוע.
כשחזרתי מהלוויה הילדים חיכו לי בבית, הזאטוטית שיחקה בחדר עם בובת האלזה שלה, הזאטוט ראה משהו בטלוויזיה, והעולל שיחק בטלפון. לא הזנחה הורית, סתם סוף יולי בקיץ של אחרי סגר. העולל קרא לי לראות משחק חדש ומגניב שהוא הוריד לטלפון, וכשהסתכלתי על המסך – נשבע לכם – הוא אמר: "תראה איזה מרוץ אופנועים מגניב, אני יכול לעשות סלטות".
"פלג, אתה זוכר שאמא לא מרשה משחקים עם רובים?", שאלתי. הוא ענה שכן ודפק לי פרצוף לא מבין. "אז אני לא מרשה עם אופנועים".
מוקדש לזכרו של אחד האנשים הכי מיוחדים שהכרתי. האיור השבועי אויר בזמן שאני, זגי (שני מימין) ואיבגי, המאייר הקבוע של הטור הזה, עבדנו יחד במשרד הפרסום ענבר־מרחב.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
