בלב הדיונים ההלכתיים המורכבים של מסכת שבת נתקלו לומדי הדף היומי, בערב תשעה באב ממש, בסיפור אגדה ארוך, מפורט, מסקרן ולא מאוד מוכר. המקרה מתרחש ככל הנראה בישיבת טבריה, בזמן שרבי יוחנן עמד בראשה ושימש המנהיג הרוחני של היישוב היהודי בארץ ישראל, כ־150 שנה לאחר חורבן בית המקדש השני.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: הנשים מ"תפילת הנערות" נפגשות אחרי 15 שנה
– התגובה לפרובוקציה של חיזבאללה צריכה להיות חדה וכואבת
–המחירים במלונות מרקיעים שחקים? צאו לקמפינג!
שניים מבכירי תלמידיו של רבי יוחנן, רבי חייא בר אבא ורבי אסי, יושבים לצידו בבית המדרש ורואים שהוא מתנמנם. השניים מנצלים את נמנומו של רבם כדי לדבר על נושא חולין הקרוב לליבם – ההבדלים בין בבל לארץ ישראל. לשניהם רקע דומה אך שונה: רבי חייא בר אבא עלה מבבל לארץ ישראל בגיל צעיר, והתערה עד מהרה בחיי הארץ ללא בעיות מיוחדות. רבי אסי עלה מבבל בגיל מאוחר יותר, והגמרא מספרת בכמה מקרים על קשיי הקליטה שלו ותחושת הזרות שאפפה אותו, בין השאר כשהושפל בפומבי משום שלא הכיר את מנהגי הארץ. כנראה בניסיון להיות "יותר ארץ ישראלי מארץ ישראלי", רבי אסי מפתח סלידה ממולדתו ומביע אותה באופן גלוי, אפילו בוטה.
בקטע במסכת שבת, דף קמה, רבי חייא שואל את רבי אסי שאלות הנוגעות להבדלים בין בבל לארץ ישראל. הראשונה – מפני מה העופות בבבל שמנים יותר מאלה שבארץ ישראל. רבי אסי מגיב מיד ובחדות: "זה פשוט לא נכון. לך למדבר עזה ותמצא שם עופות שמנים יותר מאשר בבבל". השאלה השנייה של רבי חייא כבר עוזבת את עולם החי ונוגעת בחיי היהודים בשני המקומות: "מפני מה מועדים שבבבל שמחים?"
רבי אסי לא חלק על כך: חגי ישראל נחגגו אז בבבל – התפוצה שכבר הספיקה להתבסס אז כמרכז התורני היהודי החשוב בעולם – באופן מפואר, מרשים ושמח יותר מאשר בארץ ישראל החרבה ברובה והמלקקת את פצעיה. אלא שתשובתו של רבי אסי עוקצנית כלפי בבל: "מפני שהן עניים". כלומר, ביומיום מצבם של יהודי בבל גרוע מאוד, הם טרודים בקשיי הפרנסה ואין להם פנאי לאכול ולשתות כמו שצריך, ורק בחגים ובמועדים הם מצליחים להרים את הראש מעל המים. הפער בין השגרה המעיקה בבבל לרווחה היחסית בחגים יוצרת את האשליה שבבבל החגים שמחים יותר מאשר בארץ ישראל, אבל האמת היא שבארץ ישראל המצב הרבה יותר טוב – טוען רבי אסי.
השאלה השלישית עוסקת בתלמידי החכמים עצמם בארץ ובגלות: "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין?" – כלומר, מקשטים את עצמם בבגדים נאים, לעומת תלמידי החכמים בארץ ישראל שלבושם פשוט ודל. רבי אסי ממשיך ביחסו העוין למולדתו, ומגיב בחריפות יוצאת דופן: "לפי שאינן בני תורה". כלומר, הבבלים אינם תלמידי חכמים גדולים, ולכן זקוקים למלבושים נאים כדי שיכבדו אותם. פה בארץ ישראל תלמידי החכמים אינם זקוקים לסיוע חיצוני כמו מלבוש כדי לזכות בכבוד וביוקרה.
אחרי שאלה נוספת שעוסקת במקור זוהמתם של עובדי כוכבים ומזלות, ניעור לפתע רבי יוחנן משנתו. מתברר שהוא שמע את הדו־שיח כולו, וכעת הגיע תורו להרביץ בתלמידיו תורה. אולם זו אינה תורה של דינים והלכות כמקובל בבית המדרש, אלא תורה של יחסי אנוש, העוסקת ביחס לאחר. הוא פותח בנזיפה חמורה בשני תלמידיו, שהוא מכנה "דרדקי", כלומר בחורים צעירים שדעתם אינה מיושבת.
השניים, כזכור, היו מגדולי תלמידיו, אמוראים חשובים ותלמידי חכמים עצומים. אבל רבי יוחנן מרגיש שהוא חייב להעמיד אותם במקומם, בעיקר את רבי אסי: "לא כך אמרתי לכם, 'אמור לחכמה אחותי את – אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו, ואם לאו אל תאמרהו?". כשאתם מדברים על אנשים אחרים, למשל קבוצות אחרות בעם היהודי, אל תגידו דברים שאינכם יודעים בוודאות גמורה, אותה ודאות שבה אתם יודעים שאחותכם אסורה עליכם, למשל.
השניים נבהלים מהטון התקיף, ומבקשים מרבם לענות על שאלותיו של רבי חייא, שרבי אסי ענה עליהן בעוקצנות רבה. רבי יוחנן אומר שהעופות בבבל אכן שמנים יותר, וזאת מכיוון שלא גלו וסבלו כמו עופות ארץ ישראל. חגי ישראל אכן שמחים יותר בבבל, וזאת עקב החורבן שאירע כאן לא מזמן. רבי יוחנן אף מצטט כמה פסוקי נבואה שמסתדרים היטב עם תוגת החגים בארץ ישראל, ודוחה כליל את הסברו של רבי אסי שנטה לרעת בבל. ומדוע חכמי בבל הולכים בבגדים נאים יותר? לא חלילה כי אינם בני תורה, אלא כי הם אינם בני המקום, עדיין לא כולם בבבל מכירים את גדולתם, ולכן הם צריכים סימן נוסף כדי שכל סובביהם יכבדו אותם כראוי.
השיח בין רבי חייא בר אבא לרבי אסי דומה מאוד לשיחות ולוויכוחים שאנו מנהלים היום. הם דיברו על ההבדלים בין יהודי בבל לארץ ישראל, אנחנו מדברים על ההבדלים בין יהודי ישראל לארה"ב, בין ימנים לשמאלנים, בין דתיים וחילונים, בין ישראל הראשונה לשנייה ועוד כהנה וכהנה קווי שבר חברתיים ותרבותיים. והנה, ממש בערב תשעה באב, קם לנגד עינינו מדפי הגמרא רבי יוחנן, שהדי החורבן עדיין מהדהדים בו, ואומר לתלמידיו ולנו – עד כאן. אתם לא תדברו סרה באחיכם. לא תזלזלו בהם, לא תתייחסו אליהם כפחותי דרגה, לא תתנשאו.
רגע אחרי שמסתיימת תקופת בין המצרים, וכשהדי החורבן עדיין מהדהדים באוזנינו, הלוואי שנדע להיות רבי יוחנן. להתעורר משנתנו, להתנער מהפלגנות, לקחת אחריות.
