השבת קראנו בבתי הכנסת את פרשת ואתחנן, אבל תרשו לי בכל זאת דבר תורה לפרשת "ויצא". מאיפה יודעים שיהודי עם צורה לא יוצא לרחוב בלי מגבעת? שנאמר "ויצא יעקב מבאר שבע". ואם תשאל: איפה כתוב בפסוק שהוא יצא עם מגבעת? התשובה פשוטה: וכי תעלה על דעתך שיצא בלי מגבעת?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מי עדיין חושב שתיתכן החלת ריבונות בקרוב?
– המתבצרות בנווה דקלים חוזרות אל רגעי השבר
– "אורי אורבך הוא הדמבלדור שמעולם לא פגשתי"
הפסאודו-דרשה המגוחכת הזו מוכרת לרבים, ולמען האמת הרבה פעמים אנחנו מפגינים לוגיקה כזו בדיוק. מי שעשו זאת בשבוע החולף היו מבקרי מינויה של ד"ר לימור סמימיאן-דרש, לתפקיד יועצת ראש הממשלה בנושא הקורונה. כשחופרים לעומק כל הטיעונים המזלזלים מתנקזים לנקודה אחת: התמיכה שלה בנתניהו. וכי תעלה על דעתך שאדם שתומך בנתניהו יכול להיות כשיר אינטלקטואלית לייעץ לראש הממשלה? ועוד לקבל על זה כסף רח"ל?
אני לא מכיר לעומק את הרזומה האקדמי של סמימיאן-דרש. אבל אני משוכנע שגם פותחי העיניים למיניהם לא מכירים אותו לעומק יותר ממני. איך אני יודע? כי אף אחד מהם לא העלה טיעון אחד משמעותי שנוגע לקריירה האקדמית שלה. כל הטיעונים נגדה מתמצים בעובדה שהיא תומכת בנתניהו, ושוד ושבר גם כותבת על העניין בבמות פומביות.
אל תטעו, זה לא נעשה סתם. אם ננקה לרגע את רעשי הרקע בדמותן של נימות שוביניסטיות-גזעניות ביחס לד"ר סמימיאן-דרש, נישאר עם לב העניין: ניסיון להלך אימים. הרעיון פשוט: לגרום לכל אדם ששווה משהו בתחום עיסוק בעל ערך, לחשוב שבע פעמים לפני שהוא מביע תמיכה בנתניהו. להפוך את התמיכה הזו לאות קלון, למשהו שמתביישים להגיד אותו בקול.
לא מדובר באיזה איום ערטילאי, מדובר במציאות קיימת בשדות עשייה רבים, כבר היום. אנשים מעדיפים לא להביע עמדות פרו-נתניהו, פן תוטבע עליהם תווית של בלתי כשירים. כמובן לא באופן רשמי, והדברים גם לא ייאמרו בקול חלילה, אבל מספיק ניד ראש קטן שאומר: 'נו, אתה יודע, הוא מאלה'. זה הרי מספיק בשביל לחסל קריירה, לא צריך יותר מזה.
גם אני לא אוהב כל מאמר או התבטאות של ד"ר סמימיאן-דרש, אבל זה לא מדד לכלום. אם נשפוט מאמרים פובליציסטיים והתבטאויות של בכירים באקדמיה, נוכל למצוא מילים מופרכות בהרבה. אבל אף אחד לא יגיד עליהם כלום רק משום שהם מהמחנה הנכון. כי ככה זה אצלנו: הנורמות כפולות, וזה משהו שכבר התרגלנו אליו, אנחנו בקושי שמים לב.
