רבות דובר בשנים האחרונות על תופעת "שלטון הפקידים", אך רק לעיתים נדירות היא מתרחשת באופן שקוף ופומבי כמו בשבוע שעבר, בפרסום איגרתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לממלא מקום מפכ"ל המשטרה ניצב מוטי כהן. האיגרת נכתבה ונשלחה בעקבות פרסום הקלטת השיחה בין השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה ובין מפקד מחוז ירושלים במשטרה ניצב דורון ידיד. בשיחה ביקש אוחנה ממפקד המחוז לפעול נגד ההפגנות מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור. בין המוחים נמרצות בעקבות פרסום ההקלטה, שהתלוננו עליה בפני מנדלבליט, היו ארגוני שמאל כמו התנועה לזכויות האזרח והתנועה לטוהר המידות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקורונה בנסיקה, הכלכלה בנסיגה: מי יציל את לבנון?
– שולחן מנהלים: המשכורת הראשונה של נשיא חברת ברינקס
– לוחש לנתניהו: יועצו הקרוב של רה"מ מדבר
כולנו יודעים מה חושבים בארגוני השמאל על השר אוחנה. מה שמפתיע הרבה יותר היא בעצם ההנחיה של היועץ המשפטי לממשלה למפכ"ל שהוא אינו אמור להישמע להנחיות השר הממונה עליו. "אני סמוך ובטוח כי משטרת ישראל, בהובלתך, תמשיך ותפעל כדי להבטיח שהפעלת סמכויות המשטרה ביחס להפגנות, כמו בכל הקשר אחר, תיעשה בהתאם להוראות הדין בצורה עצמאית, שוויונית ועניינית, על בסיס כלל הנתונים הרלוונטיים בלבד", כתב היועץ המשפטי לניצב כהן.
בהמשך מכתבו רמז היועץ המשפטי לממשלה כי התחשבות בהנחיות השר הממונה על המשטרה נחשבת ל"שיקולים זרים", לא פחות. "אומר את הברור בעיניי: קבלת ההחלטות הפרטניות, המקצועיות־מבצעיות, ביחס לטיפול בהפגנות מסור למשטרת ישראל בהובלתך, אך ורק בהתאם לשיקול דעתה המקצועי. על משטרת ישראל להמשיך לקבל החלטות בקשר לכך בצורה עצמאית וללא שיקולים זרים. זו דרכה של משטרת ישראל בהובלתך, והיא הנכונה", כתב מנדלבליט.
בעצם, היועץ המשפטי לממשלה במכתבו לא הסתפק בקביעה שהחוק והפסיקה גוברים על הנחיית השר. אמירה כזו עוד אפשר היה להבין. אלא שהיועץ קבע כי בכל מקום, ובעצם בכל נושא, את ההחלטות המעשיות המפכ"ל אמור לקבל באופן עצמאי לחלוטין. אסור לו לקחת בחשבון את עמדת השר, ואם הוא כן לוקח אותה בחשבון הרי שזהו שיקול זר ופסול.
למשטרה יש שלל תפקידים. מסיבות מובנות מאליהן בתחומים מסוימים יש למשטרה מידה של עצמאות מקצועית. הדברים אמורים בעיקר בתחום הפלילי של חקירות והעמדה לדין. בתחומים האלו המשטרה היא בעצם חלק ממערכת התביעה הכללית, הן בכובע החוקר והן בכובע המעמיד לדין בתיקים המטופלים על ידי התביעה המשטרתית. אולם בתחומי העשייה האחרים המשטרה היא בראש ובראשונה זרוע שלטונית – כוח של הרשות המבצעת, האחראי לאכיפת הסמכות השלטונית על האזרחים, כמובן בהתאם לחוק.
הרי איש לא היה מעלה בדעתו שהרמטכ"ל אמור להיות עצמאי לחלוטין בשיקול דעתו הביטחוני, ולהפעיל את הצבא באופן מקצועי בלבד. המחשבה על האפשרות שהמטה הכללי יהיה זה שיקבע נגד מי ומתי תצא ישראל למלחמה מזעזעת כל מי שמבין דמוקרטיה מהי. ברור לכול שהרמטכ"ל הוא אמנם הסמכות הביטחונית המקצועית העליונה במדינת ישראל, אך שיקול דעתו כפוף לשיקול הדעת של הדרג המדיני. רק במדינות לא דמוקרטיות הצבא אינו כפוף באופן מוחלט לפוליטיקאים. המשטרה אינה שונה מהצבא. גם היא חייבת להיות כפופה לדרג המדיני ולעמוד תחת פיקוחו, לפחות כמו הצבא. מדוע? מפני שהצבא מפנה בדרך כלל את כוחו כלפי חוץ, והמשטרה היא הגוף שרשאי להפעיל כוח כלפי אזרחי המדינה. מדובר בסמכות מרחיקת לכת הטומנת בחובה סכנות רבות. האיזון המרכזי של הסמכות הזו אמור להיות בכפיפותה של המשטרה לדרג הנבחר, למי שמייצגים את הציבור וחייבים לתת דין וחשבון לציבור.
הוצאת השליטה על המשטרה מידי נבחרי הציבור היא פגיעה עמוקה בעיקרון של שלטון העם, העומד בבסיס הדמוקרטיה. מכתב היועמ"ש הוא מהלך אנטי־דמוקרטי מובהק, וחלק מהתהליך המתמשך של הכרסום באופי הדמוקרטי של המדינה והפיכתה לאוליגרכיה משפטית־פקידותית.
