לפני שנתיים וקצת, ערב תשעה באב תשע"ח, נשלח אליי מאמר דעה מאת אישה ישראלית, סופרת במקצועה, שביקשה לפרסמו בעיתון שלנו במהלך הצום. הכותרת דיברה על ה"חורבן שלנו", והטקסט, רהוט, נקי ומקצועי, עסק באבל, בצער ובזעם על האירוע שעליו עתידה אותה אישה (שומרת מצוות, יש לציין) להתאבל באותו שבוע: סגירתה של הבריכה השכונתית.
הכותבת תיארה את הקסם שהיה בלקיחת ילדיה לבריכה מדי יום שישי בבוקר, בפגישה שם עם השכנים ועם מכרים חדשים. בחיבור הנהדר שנוצר כתוצאה מכך, ומנגד בשבר הגדול שנפל על השכונה כשנודע החורבן הגדול – סגירת הבריכה; אלף מילה, ששזורים ביניהן ציטוטים מקינות, מאיכה ומירמיהו, ואשר כולן מוקדשות למקום הבילוי הפופולרי לשעבר, אשר סגר את דלתותיו והפך בהמשך לסופרמרקט פופולרי.
המאמר לא הודפס בעיתון, אבל הרוח שגלגלה אותו אל חיינו מנשבת והופכת לחזקה יותר עם כל יום צום. "על מה אתם מתאבלים השנה בתשעה באב?", הפך לשאלה לגיטימית, כאילו שיום האבל הלאומי הפך לסוג של גרסה יהודית-שלילית ליום ההודיה האמריקני, שבו כל אחד בוחר במה למקד את הצער שלו; פאנלים ומושבים עם כותרות מפוצצות על קהילתיות וחברה, שיחות על מגזריות, כנסי ענק שעוסקים בכל דבר שהוא, חוץ מזה שבו אנחנו אמורים לעסוק בו בתשעה באב: חורבן הבית. ומה הכותרת המאחדת? מהן שתי מילות הקסם? מהו החטא הקדמון, האנטיתזה של כל מה שטוב בעולם? שנאת חינם, כמובן.
אכן, חז"ל ציינו את שנאת חינם כסיבה לחורבן הבית, וההיסטוריה מראה לנו עד כמה האיבה והפלגנות שבתוך יהודה במאה הראשונה לפני ואחרי הספירה תרמו להשתלטותה המוחלטת של רומא. לכן, בהחלט יש מקום לדיון עכשווי בתופעת השנאה הפנימית פה, אבל לא הגיוני שפה יתחיל ויסתיים הדיון בתשעה באב.
אילו חז"ל היו יודעים איזה הפנינג אנחנו עושים משתי המילים הללו מדי קיץ, ספק אם הן היו נכתבות במסכת יומא. השימוש שעושים בהן בישראל מגיע כמעט לרמה של אלו שמדביקים סטיקר עם המילה "ואהבת" מנוקדת ועם טעמים על הרכב שלהם, ומתעלמים לחלוטין מההמשך של הפסוק. תשאלו כמעט כל אחד על מה חרב הבית, ו"שנאת חינם" תהיה התשובה המיידית. כאילו נימוקי חז"ל על חורבן בית ראשון – שלרוב הדעות היה האסוני יותר, ובכל מקרה הוא זה אשר מככב במגילה שאותה אנחנו קוראים כל שנה – לא קיימים כלל. כאילו חטאי גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה אבדו מן העולם; כאילו כבר נעלמו בימינו עילות החורבן הנוספות המצוינות במסכת שבת (קיט ע"ב). למשל: "שחללו בה את השבת", "שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית", "שביזו בה תלמידי חכמים", "שפסקו ממנה אנשי אמנה".
איפה הפאנל על חילול שבת שמתקיים בליל תשעה באב? מי עוד טורח לפתוח גמרא, או לחלופין ספר היסטוריה, כדי להבין שעיוותנו את משמעותו של תשעה באב ללא הכר? הישראלי הממוצע דומה בתשעה באב למועמדת בתחרות מיס יוניברס, שכששואלים אותו מהי מהות הצום, הוא מרים את עיניו השמימה במבט מלא תקווה ואומר, "אהבת חינם לכולם".
ניצחון הנצרות
בעצם, אם יורשה לי להצטרף לטרנד, על זה בדיוק אני התאבלתי השנה. העובדה שמצוות ועבירות הוחלפו בדיבור אקסיסטנציאלי על שנאה ואהבה לא מסמלת רק חילון של השיח הציבורי – היא מסמלת את ניצחון הנצרות.
ההבדל הדרסטי הזה, מהמבט היהודי המקורי על הסיבות לחורבן ותיקונן לנקודת מבט אוניברסלית-אוטופית, הוא אחד הראשונים שנמנה אם נרצה לתאר את השוני בין הדת המונותאיסטית הראשונה לדת השנייה. הברית החדשה וכתבי הנצרות – בייחוד אלו של פאולוס מתרסוס – מלאים ברעיון הזה בדיוק: עזיבת העולם המוקפד והיהודי של מצוות והלכות והשלכותיהן, ומעבר לדתיות אוניברסלית שמבוססת על מעשים טובים, רצון טוב ואהבה גרידא; "ישראל שבחומר" מול "ישראל שברוח". כל מה שמבדיל אותנו כיהודים מהעולם הנוצרי הוא בדיוק דחייה של הקונספט הזה. כלומר, האמירה שהנצרות, רחוקה מלהיות עוד דת, היא תנועה חברתית שביטלה מצוות ומחויבויות תמורת רעיונות רוחניים מופשטים, שלא לדבר על כל הסיפור של האלוהות של ישו.
באופן שבו אנו מציינים היום את תשעה באב אנחנו נותנים יד לטשטוש האבחנה הזאת. 1,950 שנה אחרי שלגיונותיה של רומא החריבו את בית הבחירה, תושבי ממלכת יהודה לשעבר זונחים את היסודות הדתיים, היבשושיים והמיושנים לכאורה, שאולי כבר לא נעים לדבר עליהם בקול ליד מי שאינו מקיים מצוות, ונאחזים בשתי ידיים במסרי אהבה ורצון טוב. כאילו התשובה לחורבן היא לשבת במעגל ולשיר "שבט אחים ואחיות".
"שנאת חינם" החליפה בשבוע שעבר מילים כמו "פשיזם" ו"קומוניזם" ככינוי שימושי לכל אדם או דעה שלא באים בטוב. עיתונאי פרסם ציוץ שלא אהבתם? מיד באה התגובה: "איך אתה יכול להפיץ שנאת חינם בתשעת הימים!" הפגנות מול בית ראש הממשלה? "מה עם קצת אהבת חינם?" וכולי וכולי. בעיניי, זה כל כך לא אמין. אם חלילה תיפתח בקרוב בירושלים מלחמת האזרחים הראשונה מאז ימי החורבן, בראש רשימת האשמים יופיעו אלה שהאשמות בשנאת חינם הפכו לסיסמתם העיקרית בדור האחרון.
