דוד בן־גוריון היה מנהיג נערץ לא פחות מבנימין נתניהו. מייסד המדינה התמודד עם מלחמה בצבאות ערב, עלייה המונית ומשבר כלכלי קשה בו זמנית, וזכה בצדק לכינוי "אבי האומה". בעיני רבים אף תואר כמשיח ממש. אבל כשעמיתיו חשו שהרחיק לכת, הם ידעו לומר לו: עד כאן! ב־1954, כשבן־גוריון פרש מהממשלה והלך לשדה־בוקר, נחשפה במצרים מחתרת יהודית שארגן אגף המודיעין הישראלי, שתכננה להטמין פצצות במבנים מערביים מרכזיים כדי לגרום למעצמות המערב להבין שמסוכן לנטוש את תעלת סואץ ולהפקיר אותה לשלטון בלעדי של המצרים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הקרב על הנראטיב: לכתומים כבר יש איפה להגיב
"אני לא הולך לחנך אף אחד": עורך היהדות בידיעות ספרים מרגיש שליחות
נסראללה שואף לנקמה ובצה"ל מתכוננים לכל תרחיש
חשיפת התוכנית עוררה את אחת השערוריות הפוליטיות הקשות בתולדות המדינה. בן־גוריון נקרא בחזרה משדה־בוקר, והיה משוכנע ששר הביטחון שהחליף אותו בחופשתו, פנחס לבון, הוא שנתן את ההוראה להפעיל את החוליה. לבון, מצידו, האשים את ראש אמ"ן דאז, בנימין גיבלי, באחריות למחדל. שתי ועדות שהוקמו לצורך העניין – האחת קבעה שאי אפשר לרדת לחקר האמת, והאחת קבעה שלבון אינו אשם – לא סיפקו את בן־גוריון. את הוועדה השנייה, שהורכבה משרים נציגי כל סיעות הקואליציה, הוא האשים במשוא פנים פוליטי, ודרש ועדת חקירה משפטית.
לגופו של עניין, ברור שבן־גוריון צדק בטענתו. ספק אם גם ועדה משפטית הייתה יורדת לחקר האמת, אבל בנושא כזה לא יכולה להכריע ועדה פוליטית. עם זאת, לחבריו של בן־גוריון במפא"י נמאס שהוא מוליך את המדינה לעיסוק אינסופי בשנאתו ללבון, במקום להתמקד בצרות האחרות שעמדו לפתחה. ביקורתם גרמה לבן־גוריון להתפטר, וכשניסה שוב להציג את מועמדותו לראשות המפלגה, הם הראו לו את הדלת ובחרו בלוי אשכול.
עשרות שנים אחר כך, כשהוגש כתב אישום נגד אהוד אולמרט, עמיתיו הבכירים אהוד ברק וציפי לבני דרשו ממנו מיד להגיש את התפטרותו. רבים יטענו שהם עשו זאת לא בשם טובת המדינה, אלא כדי לרשת אותו. אבל בשורה התחתונה הם אילצו את אולמרט לעשות מה שגם ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, תבע ממנו: להתפטר כדי לא לנהל את המדינה במקביל למשפט פלילי, באופן שעלול להפריע הן לתשומת הלב לצורכי המדינה והן לטיב שיקולי קבלת ההחלטות.
למרבה האסון, מדינת ישראל לא נהנית היום מאישים פוליטיים אמיצים ואחראים כמו מי שסבבו את בן־גוריון ואולמרט. חברי הליכוד ושאר מפלגות הקואליציה יודעים שאין מנהיג של מדינה דמוקרטית שהיה מרשה לעצמו לנהוג כמו נתניהו: רובם היו מתפטרים עוד בשלב התחקיר העיתונאי, ואין אחד שהיה נשאר בתפקידו, ולא משנה מה לשון החוק, אחרי הגשת כתב האישום. הם יודעים שמדינת ישראל עברה בשנה וחצי האחרונות שלוש מערכות בחירות רק בגלל גחמותיו של נתניהו. הם יודעים גם שבלי נתניהו הייתה מוקמת כאן מזמן ממשלת אחדות, או שאפילו לא היה בה צורך, ובמקומה הייתה כאן ממשלת ימין־ימין: הרי ליברמן בוודאי היה נשאר במחנה הימין, בנט ושקד היו מוצאים את מקומם בתוך הליכוד, וייתכן שמפלגת כחול לבן כלל לא הייתה קמה.
חברי הליכוד ושאר מפלגות הקואליציה גם שומעים את איומי נתניהו להוליך מדינה מוכת קורונה לבחירות רביעיות, כדי לנסות שוב להשיג את התוצאה שתאפשר לו לבטל בדרך כלשהי את משפטו ולסרס את סמכויות בג"ץ, ואולי גם את סמכויות הכנסת, כדי להבטיח את שלטונו. מראות השבועות האחרונים יכולים ללמד אותם שאם נתניהו יצליח לממש את תסריט האימה שלו, הארץ תבער בממדים שמעולם לא בערה קודם. אבל כל זה עדיין לא גורם להם להראות למנהיג את הדלת החוצה. גם הם, בדיוק כמותו, מעמידים באופן חד־משמעי את האינטרס האישי מעל האינטרס הלאומי.
הם צריכים אפוא לדעת: כל נזק שנתניהו גרם, גורם ויגרום יחול גם על כתפיהם. כשיגיע הרגע הבלתי נמנע, והוא בלתי נמנע כי האינטרס הלאומי תמיד הכריע את זה של המנהיג, אפילו בדיקטטורות, החשבון ייפרע גם מהם. כשם שלאחר מלחמת יום כיפור עלתה התביעה להחליף את כל דור המנהיגים של "ממשלת המחדל" (ששריה לא גייסו מילואים ולא פתחו במלחמת מנע רק בגלל המלצות מקצועיות שקיבלו), קל וחומר שתעלה תביעה ציבורית כזו ביום שאחרי שלטון נתניהו.
