זוכרים איך בגל הראשון עוד דיברנו מילים פשוטות, לאט ובשקט? שאלנו את עצמנו מה הקורונה באה ללמד אותנו, חיפשנו פיסה של משמעות בתוך השיגעון. במסגרת הזו, גם למדנו להנות מחיי הצניעות שהמגפה כפתה עלינו. אבל אז זה נגמר. המנוחה עשתה לנו נעים בלב במשך שבועות בודדים בלבד, והקריסה הכלכלית והנפשית לא איחרה לבוא. מאז, את רוח התהיות הרוחניות השארנו לסדנאות הניו-אייג', מקומן הטבעי. אבל הנה באה כתבה במהדורת סוף השבוע של "כאן", שעוסקת בתל אביב, ופתאום רוח תובנות נחתה עליי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רוסיה: גל חדש של רדיפה ממשלתית נגד עיתונאים
– המלחמה בקורונה: שת"פ ישראלי – אמריקני למציאת חיסון
– בידוד וניטור מקומי: נהלי הקורונה החדשים בבתי האבות
במהדורה החליטו להקדיש כתבת מגזין למהפך הקיצוני שהעיר עוברת. על העסקים שבקושי שורדים, ועל הצעירים שאינם מצליחים לשאת ביוקר המחייה ונאלצים לחזור לגור עם ההורים. כאחת הערים התוססות בעולם, ובטח בארץ, הגיוני שתל אביב הפכה לאחת מהקורבנות הגדולים של המגפה. מהרגע להרגע, העיר ללא הפסקה נאלצה לשנות פאזה, ואיתה גם תושביה. לכן עיסוק בעיר הגדולה הוא עניין מתבקש.
נחלק את הכתבה לשניים: החלק הכואב בו מספרים בעלי העסקים על מצוקתם, והחלק בו מרואיינים צעירים שמספרים על עיר הבילויים שהם אינם יכולים עוד להנות ממנה. הבעיה היא שהכתבה הביאה את הזוויות הללו כמקשה אחת. באותה אמפתיה איתה הכתבת ציירה את סיפורם של של בתי הקפה, היא מתבוננת בחבר'ה הצעירים.
"תל אביב היא תל אביב, הקורונה לא שינתה את הדי-אן-אי של העיר, היא רק מקשה עלינו, הצעירים, לחיות בה", אומר ניב ניסים, שחקן צעיר, שעליית סרט בכיכובו טורפדה בעקבות המגפה. "איך אני שורד עכשיו? אני שליח בוולט. כל מה שאנחנו עושים זה בשביל לשמור על הדירה, בשביל שנוכל לחיות פה, בשביל שנוכל לראות חברים ולבלות איתם".
אפשר להבין את ההיאחזות של השחקן הצעיר במגורים בעיר. קל להתאהב בתל אביב. הניחוח של חו"ל, חופי הים, בתי הקפה, התחושה שהחיים הם חופש תמידי. אבל כמי שעוד מתבססת בצעדים ראשונים של עצמאות הכלכלית, אני יודעת שלא אוכל לאפשר לעצמי לגור בה בשלב זה של החיים. בטח לא במרכז העיר התוסס. בינתיים אני מקבלת זאת בהכנעה. מסתפקת בביקורים פה ושם בנמל. נושמת פעם בכמה זמן את האוויר הלח והדביק.
לכן קצת קשה להתמוגג כשעורך טיים אאוט,ירון טן-ברינק, מביע בכתבה חשש מכך שעם עזיבת הצעירים, מגמת הפיכתה של עיר לעשירים בלבד תלך ותגבר. הרי צריך להודות ביושר, שכבר היום החיים בעיר הם נחלתם של פריווילגים בלבד. פעמים רבות אלו צעירים שיודעים שכאשר תגמר המשכורת, תמיד יוכלו לחזור לבית ההורים.
כזו היא בר שיש, מרואיינת נוספת בכתבה שעם משבר הקורונה חזרה לגור עם הוריה, בביתם המרווח שבצפון הארץ. כשתחזור להתפרנס, היא אומרת, תשוב לתל אביב. אבל הפעם "אני אבוא יותר שקולה. כי עד עכשיו הייתי בראש שכל עוד אני עובדת, אז אני מוציאה את הכסף, כי אני עובדת קשה ומגיע לי".
ואולי זה שורש העניין, תחושת "המגיע לי" שבה הדור שלנו מדבר. מגיע לנו לחיות את החיים במלואם, על תאוות האוכל המשובח, הבילויים התכופים, והחופשות בחו"ל. מגיע לנו להיות ולגור במרכז העניינים.
מבין הדוברים בלט ביושרתו אריה הספרי, מוזיקאי ושחקן, ובנם של חנה ושמואל הספרי. "אתה לא יכול באמת, במשכורת בסיס לגור במרכז תל אביב, ולפרק את המשכורות שלך בברים ואוכל גורמה. הקורונה היא סוג של זרז של התובנה הזו", אמר. "אז מצד אחד, כאב לב מטורף על מה שקורה בתל אביב, לראות את העיר הולכת ונסגרת. אבל מצד שני, להגיד שעל הדור שלי יש לי יותר מדי רחמים, הדור התל אביבי הזה? אנחנו באיזה שהוא מקום, בזבזנו את הכיף ארבעה דורות קדימה".
אם לחזור רגע לרוח התובנות של הגל הראשון, אולי דור המילניום בכל זאת ראוי לו שילמד מהקורונה כמה שיעורים – שבעצם זה לא כל כך נורא לחיות בצניעות הזו שנכפתה עלינו. שאפשר לנדוד לאזור מגורים קצת יותר זול, להתרחק מהסצנה מבלי לחוש קורבנות של המציאות. תובנה נוספת לאנשי תל אביב היא שלצאת מהעיר הלבנה, לא מחייב גירושים מוחלטים. כמו כל אקס, גם עיר משאירה בך חתיכות בלב, ולפעמים אפשר ללמוד מהקשר ולהביא ממנו למערכת היחסים הבאה. או כמו שאמר אריה הספרי, "צאו לפריפריה, לשכונת הארגזים, לתקווה, לבת ים וחולון. תביאו את תל אביב לשם".
