שוב חודש אב ושוב ריח פורענות ומלחמה באוויר. שוב תחושה של יד איש באחיו. אנחנו מוכרחים לנקות את אדי התרעלה המסוכנים הללו. אנחנו, כולנו, כל אחד בפני עצמו וביחד, במאמץ משותף. כי באמת באמת האדים הללו, שרק מחכים לגפרור הראשון שיבעיר אותם, הרבה יותר מסוכנים מהקורונה או מאיראן או מחיזבאללה שיושבים עכשיו על הגדר. ויום אחרי תשעה באב, ערב שבת נחמו, אני מבקש להגיש כאן הזמנה דחופה לנחמה, לאפשרות לתיקון.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"אני לא הולך לחנך אף אחד": עורך היהדות בידיעות ספרים מרגיש שליחות
הקרב על הנראטיב: לכתומים כבר יש איפה להגיב
מחשבות שמחות על חיים עצובים: דרכו של חנוך דאום
כששאלו שבי ציון את זכריה הנביא, בראשית ימי הבית השני כאן ביהודה, האם עליהם לצום כפי שעשו מאז חורבן הבית – והרי שבו לארץ, והבית בנוי, וכוהנים בעבודתם על מכונם – השיב להם זכריה תשובה שצריכה להדהד ולנער אותנו עד היום הזה ממש:
"משפט אמת שִפטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום, גר ועני אל תעשֹקו; ורָעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וימאנו להקשיב, וייתנו כתף סוררת, ואזניהם הכבידו משמוע. ולבם שׂמו שמיר, משמוע את התורה ואת הדברים אשר שלח ה'… ויהי קצף גדול מאת ה'… ויהי כאשר קרא ולא שמעו, כן יקראו ולא אשמע… ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום, והארץ נשַמה אחריהם מעֹבר ומשב; וישימו ארץ חמדה לשַמה".
הנביא זכריה חוזר לבני דורו עם התשובה המאכזבת: כן, אף ששבתם מן הגלות וכוננתם כאן בשנית בית לאומי ומקדש, עליכם לצום גם השנה בתשעה באב. בניגוד לאמונה שרווחה אז בעם ונשארה תקועה בתודעה הדתית (וגם הלאומית) עד היום, הוא קובע שהצום והתענית אינם על חורבן הבית, על איזה מאורע היסטורי שהיה, אלא על הסיבות שגרמו לחורבנו.
והסיבות הללו עדיין כאן, ותלויות בכל אחד ואחד מאיתנו ובהתנהלות החברה ככללה: בדאגה לשכבות המוחלשות, בהנהגה של אמון וצדק, ובעיקר בזווית הראייה שלנו על האחר. בעין טובה. בהתכוונות טובה. במחשבה טובה על זולתנו. זה נראה כמו דיבורים של ניו־אייג', אבל זה זה, אלו עיקרי העיקרים, והם לא השתנו עד היום הזה ממש.
בהמשך מעודד הנביא את רוח העם, בשירת נחמה נפלאה שקצרה כאן היריעה מלהביאה (אתם מוזמנים מאוד לפתוח בזכריה פרק ח', ולשאוף מעט תקווה ודברי ניחומים).
אבל הוא לא מסתפק בלעשות להם נעים, לבני דורו אשר ביהודה ובירושלים, ומציב שוב את התנאים לתיקון החברתי הגדול: "אלה הדברים אשר תעשו: דַברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שִפטו בשעריכם. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבעת שקר אל תאהבו. כי את כל אלה אשר שנאתי, נאום ה'".
כשאני מסתכל בנו היום, וגם בעצמי במראה, אני מרגיש שאנחנו בדיוק במקום הזה. חושבים בלבבנו את רעת רעינו, ובטוחים שרעינו חושבים ופועלים לרעתנו. זה לא ממש חדש בתולדות עמנו. מיוסף ואחיו, שבשל הקנאה והשנאה לא דיברו זה עם זה, דרך המתחים בין השבטים כאן בתקופת ההתנחלות הראשונה בימי יהושע והשופטים, ואחר כך כמובן המתחים האישיים והפוליטיים בממלכות יהודה וישראל, שהולידו מלחמות אחים אינסופיות, ובימי הבית השני בין מתייוונים וחשמונאים, ומתונים וקנאים, ובקפיצה היסטורית ענקית אל שיבת ציון החדשה, עם הסזון וכל אינסוף קווי השבר והמתח שבתוכנו עד היום הזה, אנחנו נתונים עמוק בתודעת ההתנצחות וההכרעה, כאשר ששונו של האחד הוא אסונו של האחר.
המלכוד המרעיל הזה מסוכן. אנחנו מוכרחים להיחלץ ממנו. לסגל לעצמנו את העין הטובה, את המחשבה הטובה. את ההכרה שרובנו הגדול, כמעט־כמעט כולנו, באמת רוצה בטוב למקום הזה, לארץ הזו.
כן, זה לגמרי לא קל. יש גורמים (ואישים) שהופכים את האתגר הגדול הזה למשהו שנראה לפעמים בלתי אפשרי. אבל אנחנו כולנו תלויים באפשרות האחרת הזו. רק אז יוכלו להתגשם בנו הפסוקים הידועים מאוד של זכריה, לא כנבואת אחרית הימים אלא כמשהו שאפשר להשיג, שאנחנו מוכרחים להשיג, יחד. ככתוב, "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים; והאמת והשלום אהבו".
