מדי שנה, סביב ציון יום השנה להתנתקות מגוש קטיף, צצות כתבות ואזכורים תקשורתיים למיניהם המעלים מהאוב את סיפורו של גוש-קטיף ומפנים לעברו מחדש את אור הזרקורים. ההתייחסות צפויה למדי וחוזרת על עצמה. לרוב היא מתמקדת בהיבט הפוליטי/אידאולוגי הנפיץ ולעיתים גם עוסקת בזווית אישית המציגה ומלווה את סיפוריהם של תושבי הגוש לשעבר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הטייסים שלי היו בכל הזירות שאתה יכול לדמיין"
– עמותות מיסיונריות לא יזכו להטבות מס
– סניגורי אלוביץ׳ מנהלים מלחמה, סניגורי נתניהו לא ממהרים
אל מול הסיקור התקשורתי המתמקד לרוב בהיבטים אלו, אנסה להציע התבוננות מעט שונה ולקרוא את סיפורו של גוש קטיף כסיפור חברתי-תרבותי שאינו מצטמצם לייצוג שסעיה הפוליטיים והאידאולוגיים של החברה הישראלית.
שנתיים לאחר ההתנתקות הגעתי לאתר הקרווילות בניצן במסגרת עבודת הדוקטורט שכתבתי על קהילות גוש קטיף. ביקשתי לגור בסמיכות לעקורי הגוש ולשהות במחיצתם על מנת ללמוד באופן בלתי אמצעי על משמעותה של עקירה ממקום. החיים במחציתם של אנשי גוש קטיף מעל לשלוש שנים הפגישו אותי עם מציאות חייהם המורכבת ולימדו אותי דבר או שניים על עומק השבר שמייצרת עקירה ממקום על כלל מעגלי ההשתייכות של האדם. אולם ככל שהתקדמתי במחקר נחשפתי לעוצמתם של ההיבטים החברתיים, המעמדיים והתרבותיים המקופלים בתוך סיפורו של גוש קטיף, היבטים שנדחקו ושנדחקים שוב ושוב, במודע או שלא במודע, לקרן זווית.
גוש קטיף VS יהודה ושומרון
נתחיל בעובדה שנוטים להדחיק: גוש קטיף הוקם והתפתח ביוזמתן ובעידודן של ממשלות ישראל לדורותיהן. בניגוד ליישובי יהודה ושומרון שהוקמו בחלקם הגדול באופן מחתרתי, על ידי יוזמות פרטיות ושמאבק ניטש סביב הקמתם, גוש קטיף הוקם בחסות המדינה. היוזמה להקמתו הייתה הממשלה וכך גם הביצוע. נאמן לתכניתו המפורסמת, הציע יגאל אלון, ראש ועדת השרים לענייני התיישבות, להקים מטעמים מדיניים-ביטחוניים יישובים בין העיר רפיח לעיר עזה לאחר מלחמת ששת הימים. שנתיים לאחר מכן החלו חיילי פיקוד דרום בראשותו של אריק שרון לגדר שטחים להתיישבות והשאר היסטוריה.
להפתעתם של רבים, חלק ניכר ממקימי גוש קטיף הם יוצאי עיירות הפיתוח והפריפריה (שדרות, נתיבות, אופקים, דימונה) ויוצאי ערי הדרום (אשדוד, באר שבע, אשקלון). הגעתם לגוש קטיף לא נבעה מתוך רצון לממש את אידאולוגיית ארץ ישראל השלמה או מתוך להט אמוני. הגעתם לחולות גוש קטיף נבעה מתמהיל של טעמי נוחות ומניעים חומריים. הנוף היפהפה, הים הנמצא במרחק נגיעה והסובסידיות שנלוו למגורים במקום הפכו את האזור לאטרקטיבי והעניקו ליוצאי הפריפריה הזדמנות יוצאת דופן לשפר את איכות חייהם תמורת השקעה כספית נמוכה. חלקם של מייסדי גוש קטיף הם בני דור ההמשך של איגוד המושבים בדרום הארץ ובשרון. כיוון שלא ניתנה להם האפשרות בשעתו להרחיב את משקיהם, הם קיבלו בזרועות פתוחות את ההזדמנות לפתח אזורי התיישבות חדשים בארץ. ימי הבראשית של גוש קטיף התאפיינו בשקט בטחוני יחסי, ביחסי שכנות עם הפלסטינים, ואת הלגיטימציה הממשלתית להתמקמות בשטח כבר הזכרנו.
אם נשווה את היסטוריית ההקמה של גוש קטיף להיסטוריית ההקמה של יישובי יהודה ושומרון הרי שבגוש-קטיף חל "תהליך התנחלותי" הפוך. גל ההתנחלות הראשון ביו"ש קיבל את תנופתו מכוח עלייתה של תנועת "גוש אמונים" והיה דתי-אידאולוגי במהותו. רק בשלב מאוחר יותר, הגיעו ליו"ש מי שמכונים בפי חוקרי התחום מתנחלי "איכות החיים" שהיגרו למקום ממניעים פרגמטיים. בגוש קטיף, לעומת זאת, גל מתנחלי איכות החיים קדם לגל המתיישבים האידאולוגיים. בהשוואה לסיפור ההקמה אפוף הדרמות של ההתנחלויות הראשונות ביהודה ושומרון, סיפור ההקמה של גוש קטיף הוא חיוור למדי, חסר ממד הרואי או חתרני. עם זאת, הוא בעל ממדי מעמדי-תרבותי מובהק.
מעניין לציין שבשיח המקומי-פנימי, נטו אנשי גוש קטיף לכנות עצמם "אנשי הים" או "אנשי החולות" ובכך מיזגו את המאפיינים הפיזיים של המקום האבוד עם מאפייניהם הנפשיים. זאת לעומת הכינוי הקשה והבלתי מתפשר המוענק לאחיהם ביו"ש – "אנשי ההר". כך גם מודגשת הייחודיות של המאפיינים הפיזיים והאנושיים של התיישבות גוש קטיף בנוף ההתנחלות הכללי.
המעבר מעיירות הפיתוח לספר החדש: כרטיס כניסה חדש לישראליות
לכאורה, לאור הדברים, הגעתם של יוצאי הפריפריה ובתוכם מזרחים רבים לגוש קטיף, כמו גם נוכחותם שם במהלך השנים, באה לשרת אינטרסים כלכליים שאין להם נגיעה אידאולוגית. השיחות הארוכות וראיונות העומק הרבים שניהלתי מולם, קריאת כתביהם והשהות הארוכה במחיצתם חשפו בפני מציאות אחרת.
אכן, המעבר מהפריפריה "לספר החדש" שבגוש קטיף הביא עמו בשורה כלכלית ותעסוקתית לאנשי הפריפריה. עדות לכך ניתן למצוא בשיעור האבטלה הנמוך שהיה בגוש קטיף ביחס לממוצע הארצי (העומד גם בניגוד לאחוזי האבטלה הגבוהים בעיירות הפיתוח מהם חלקם באו). אולם יותר מזה, המעבר לגוש קטיף הביא לשינוי עמוק ומהותי בזהותם ובדימויים העצמי של תושבי גוש קטיף, יוצאי הפריפריה: שם ראו עצמם כמפריחי השממה הממשיכים את מורשתם הזנוחה של החלוצים. שם היו שותפים לבניית מפעל חיים חקלאי-קהילתי משגשג מאין כמוהו. שם העמיקה תחושת שליחותם הלאומית. שם הגשימו את עצמם.
ככל שהתערערה המציאות הביטחונית והפוליטית, תחילה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ובהמשך עם פרוץ האינתיפאדה השנייה וחתימת הסכמי אוסלו, הלכה והעמיקה גם אחיזתם הדתית והאידאולוגית. שם הפכו למגן אזרחי – "חיילים בלי מדים" – המגנים בגופם על האדמה והעם. שם עמדו במוקד הוויכוח הציבורי – פוליטי. שם הפכו לשחקנים של ממש במאבק על ייצוג הערכים המרכזיים של החברה הישראלית. שם הפכו מגיבורים בעל כורחם לאידאולוגים בעל כורחם.
למרות הפוטנציאל המשברי שהיה טמון במציאות החיים הכל כך לא פשוטה במקום, הצליחה אוכלוסיית גוש קטיף לנוע במעלה הסולם המעמדי ולהפוך את חייה בגוש קטיף מחיים בתוך סיוט פוליטי-בטחוני מתמשך ל"חיים בגן עדן", על פי תפיסתה. באופן פרדוקסלי, רק לאחר שחצו את גבולות הקו הירוק הצליחו אנשי גוש קטיף להשיג את כרטיס הכניסה לישראליות. תהליך זה לא יכול היה להתרחש אלא באזור בעל מעמד חברתי ופוליטי מעורער.
תהליכים דומים חוו גם התושבים שהגיעו לגוש קטיף ממניעים אידאולוגיים ודתיים מלכתחילה. שכן, בגוש קטיף יכלו עקרונותיהם הדתיים והלאומיים להתממש במלוא עוזם. ייתכן ונכון יהיה לומר כי אחת הטרגדיות של אנשי גוש קטיף – חילוניים ודתיים, מזרחים ואשכנזים כאחד – נוגעת לפער הגדול שבין דימויים העצמי לבין דימויים הציבורי. מצד אחד היו דוברים חשובים בוויכוח שסבב כולו סביבתם ותפסו עצמם כחוד החנית וכמייצגי הערכים המרכזיים של החברה. מצד שני לא מעטים בציבוריות הישראלית ניסו לדחוף אותם למצב של זהות בין שוליותם הגיאוגרפית לשוליותם החברתית.
בחזרה לשוליים חברתיים וגיאוגרפיים
לדינמיקה המתוארת פה בקצרה משמעות רבה בהבנת המכה האנושה שספגו אנשי גוש קטיף בעקבות העקירה. עם אבדן המקום נדחקו אנשי גוש קטיף בכוח בחזרה לשוליות החברתית ממנה הצליחו להיחלץ בזכות ישיבתם בגוש קטיף. היציאה מסיר הלחץ הביטחוני והפוליטי לא נתפסה עבורם כהגירה פנימית מאזור אחד למשנהו, כפי שציקצקו חלקם של המשתייכים לצד השני של המפה הפוליטית, ולא לוותה באנחת רווחה. להפך, העקירה ממקום נתפסה בעיניהם כעקירה ממהות ומזהות, כנפילת סטטוס דרמטית שמחקה באחת את הישגיהם והסיגה אותם אחורנית מדימויים העצמי כחלוצים החדשים לדימוי של יוצאי עיירות הפיתוח.
כאן גם נעוצה ייחודיותה של ההתיישבות בגוש קטיף: מרכזיותו וחשיבותו של המקום, גוש קטיף, לא נבעה ממקורות חיצוניים כמו קדושה מטאפיסית או מקום חשוב בתודעה ההיסטורית יהודית – כשם שיש ליישובי יהודה ושומרון. חשיבותו של גוש קטיף נקנתה לו באמצעות התושבים עצמם. היא נבעה מהתנסותם במקום ומהפיכתו ממדבר שממה לנווה פורח. היא נבעתה מהפיכתו של גוש קטיף ממרחב סתמי (space) למקום (place) .
פה גם אולי אפשר למצוא את ההסבר לזניחותו של המשבר האידאולוגי –תאולוגי בשיח הפנימי של התושבים כמו גם לעצם העובדה שקבוצות מעטות מתוכם בחרו להמשיך לשאת את דגל ההתנחלות בקרקע ולעבור להתגורר באזור יו"ש לאחר ההתנתקות. המשבר האידאולוגי כביכול, שהרבה לפרנס במות הגותיות, תקשורתיות ואקדמיות, מתגמד לעומת המשבר שחל במעמדם הכלכלי והציבורי-מעמדי. את האידאולוגיה שהכזיבה אפשר לייצב באמצעות מגוון הסברים. אך כרטיס הכניסה שלהם לישראליות נקרע בידי שומר הסף ולא היה בכוחם להשיבו. מקומם, תרתי משמע, אבד להם.
