"ההתקפות [עלי] גברו… רגזתי, כלום חשה המפלגה באזלת יד וחוסר ביטחון עצמי,… לפתע נתחוור לי הכל… המפלגה היתה סבורה, כי עליה להתקיפני באופן מוסרי, אך ורק משום שלא רציתי לראות את עצמי קשור להחלטותיה."
כך תיאר הסופר האמריקאי ריצ'ארד רייט, בקובץ "האל שהכזיב", את התגובות על עזיבתו את המפלגה הקומוניסטית האופנתית בשיקאגו של שנות ה-30. אותם אלה שיצאו מקרב השמאל ונטשו במחאה את הפגנות השנאה והזעם, ומנסים להבין מה חטאם, יכולים למצוא תשובה לתהיותיהם בתיאורו של רייט.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הקרב על הנראטיב: לכתומים כבר יש איפה להגיב
ביקורת חריפה על טיוח חקירה במח"ש
במפלגת העבודה הבינו שאין עתיד ללא שינוי דרסטי
שי גולדן הוא אחד מאותם אלו שהותקפו על עזבם את המחנה. בראיון שערך עמו ארז תדמור, ב"גלי ישראל", הגדיר עצמו גולדן כ"שמאל ציוני" של מפלגת העבודה של פעם, תוך שהוא מבכה את העובדה שכיום אין יותר שמאל ציוני. זוהי הזדמנות לבחון "אי אבדה הדרך הברוכה", ולנסות להבין איך התהוותה תכנית ההתנתקות של השמאל מהציונות.
לשם כך יש לחזור עד לקונגרס הציוני השישה-עשר שנערך ב-1929. בקונגרס זה התבקש פרופ' מרטין בובר להוביל את המאבק מטעם מפא"י נגד הרביזיוניסטים. בספר על בובר "ארץ לשני עמים" נכתב כי הפנייה אליו נעשתה מאחר ו"האגף הסוציאליסטי בתנועה הציונית ראה בדאגה רבה את עלייתו הפתאומית של הימין הרוויזיוניסטי,… יוסף שפרינצק … טען ששיעור קומתו של בובר והחזון הרוחני שלו יעמידו את התשובה שחייב הקונגרס לרוויזיוניזם…הוא הציע לבובר… לפנות ישירות לנוער ולהזכיר לו את מטרות היסוד הרוחניות והמוסריות של התנועה הציונית."
מלבד ההודאה המשתמעת של מפא"י שאין ביניהם אנשי רוח ברמתו של ז'בוטינסקי, המנפצת אגב את המיתוס בדבר העליונות התרבותית של השמאל, טמונים בהופעתו של בובר זרעי הפורענות האידיאולוגית שפירותיה הבאושים נושרים עד היום. זוהי תוצאת משנתו המדינית של בובר, שהתאמץ למנוע את הקמת המדינה ואף נפגש לשם כך עם נשיא ארה"ב הארי טרומן.
ומה הן לפי בובר אותן "מטרות היסוד הרוחניות והמוסריות של התנועה הציונית"? ניתן ללמוד מהדברים שאמר בשנות העשרים: "כיום מהווים היהודים מיעוט. בעוד עשרים שנה עלולים הם להיות רוב מכריע. אילו היינו ערבים, הרי גם אנחנו לא היינו מסכימים לכך. והערבים גם הם ציונים טובים כמונו… צריכים אנו להיכנס לארץ בהסכמתו של אותו רוב או לא להיכנס אליה בכלל…".
בהזדמנות אחרת על היהודים "בתור מי שנדחף, בתור הצד המפריע ופולש, מוטל עול יצירת האמון של הצד הערבי על התנועה הציונית".
מאחר ו"הציונות הפציפיסטית" של בובר היא שהושמעה באזני הדור הצעיר באותו קונגרס, יש להתפלא שהם התיישבו על ליבותיהם שלהם ושל צאצאיהם רק דור אחד מאוחר יותר. במשך תקופה ארוכה מאז אותו קונגרס עוד דגלה תנועת העבודה בשלמות הארץ. כך לדוגמה ניטשו בה ויכוחים מרים סביב קבלת תכנית החלוקה של ועדת פיל ב-1937, ובבחירות הראשונות לכנסת ב-1949, נסוב הדיון סביב גבולות הארץ, כפי שמתארת אביבה חלמיש בספרה "האדמו"ר ממרחביה": "מפ"ם קראה להמשיך ולכבוש את כל שטחה של ארץ ישראל; מפא"י קראה להגיע להסדרי שלום על בסיס השטח שנכבש עד אז (אם כי בנאומיו רמז בן גוריון: 'עוד ידינו נטויה')…"
וכאשר עוסקים בהתנתקות מהציונות אי אפשר שלא לציין את עקירת היהודים מרצועת עזה, אשר ביטאה את הסחף האידאולוגי שעברה תנועת "העבודה", מאז שהאם השכולה מקיבוץ נען, שבנה נתן נפל במלחמת ששת הימים, אמרה: "ידעתי שאנחנו נשלם את המחיר. חיכיתי לידיעה… נו, טוב, במלחמה יש תהפוכות, אבל עזה היא בכל זאת שלנו!"
עמדה ציונית זו, שבה דגלה "העבודה" עד אמצע שנות ה-70 לערך, השתנתה כאמור ברבות השנים. אחד מערוצי השינוי היה הספרות הממוסדת שבה בלטה הוצאת "הקיבוץ המאוחד". את התמורה הרעיונית של הוצאה זו תיאר באופן ציורי שאול קנצלר ב-1984 בספרו "השמאלנות בישראל אינטליגנציה בסבך הניכור העצמי": "אשמה חמורה לא פחות מוטלת על הוצאת הקיבוץ המאוחד, שכנראה שכחה מזמן את עברה בפלמ"ח ואת מעשי החלוציות של חבריה בהתיישבות, והם עלו על העגלה של השמאלנות האופנתית ומדרבנים את הסוסים להתגלגל למורד הדרך דווקא."
ההידרדרות האידיאולוגית של תנועת "העבודה" מאז שנות ה-70, מומחשת בשורה אחת משירו של מאיר אריאל "נשל הנחש"; "העגלה נוסעת אין עצור".
