יום רביעי, מרץ 5, 2025 | ה׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

עמית סגל

פרשן פוליטי

מטפסים על עצים: כרוניקה של משבר מתגלגל שאיש לא חפץ בו

השותפות הקואליציוניות לא רוצות כעת בחירות, אבל מרוב איומים ריקים הממשלה מתכנסת למשבר קואליציוני חריף סביב חוק הגיוס, ונתניהו בכלל התכונן לחקירתו בבלפור

בפוליטיקה יכול לקרות מה שלא אפשרי בבליסטיקה: גם אקדח ללא כדורים יכול לירות. זה בדיוק מה שמתרחש כעת בקואליציה, עם משבר הגיוס.

איזה משבר מופרך והזוי: בחודש ספטמבר יפוג תוקפו של חוק הגיוס הקודם. החרדים לא רוצים להגיע לרגע האחרון, אז הם מאיימים לא להעביר את התקציב. זה איום ריק: בחירות פירושן שבזמן שישראל הולכת לקלפיות, בחורי הישיבות יידרשו ללכת לבקו"ם.
מולם ניצב שר הביטחון אביגדור ליברמן. בסקרים מפלגתו נחלשת והולכת, ושום דבר טוב לא יצא לו מבחירות. אבל הוא מודיע שלא ייתן יד לחוק הגיוס.

צילום: דוברות יו"ר הקואליציה
ראשי הליכוד בערב פורים בבית"ר עילית. צילום: דוברות יו"ר הקואליציה

בצר להם, מאיימים החרדים לא להצביע בעד התקציב. שר האוצר משה כחלון כבר הדגים בכל כך הרבה דרכים יצירתיות, סביב חקירות נתניהו, עד כמה הוא חרד מבחירות. הוא יכול בשקט לחכות עם התקציב לתחילת כנס הקיץ, שהרי 2019 עוד רחוקה מאוד, אבל גם הוא מטפס על העץ ומאיים. ומרוב שאיש לא מתרגש מהאיום הריק של יריבו, הממשלה מתכנסת במהירות למשבר פוליטי חריף. ומאחורי הכול עומד האדמו"ר מגור, שכבר הדהים את המערכת בחורף כשכפה על חסידו יעקב ליצמן להתפטר מהממשלה. מעטים מעריכים את שיקול דעתו, אבל על עקביותו אפשר לסמוך. הנחתם בטבעת האדמו"ר, יודעים כולם, אין להשיב. כשהוא אומר שאין תקציב בלי חוק גיוס, זה בדיוק מה שזה אומר.

וכל זה מתכנס אל דלתו של ראש הממשלה. הוא היחיד שאולי יש לו אינטרס בבחירות. בקואליציה סיפרו השבוע שליצמן ודרעי התחננו לפגישה אצל נתניהו אבל נדחו שוב ושוב, עד שנמאס להם. נתניהו בילה את רוב השבוע בהכנה לחקירתו, שתוכננה להיערך הבוקר. לפני שבועיים צוטט כאן נתניהו כאומר שאינו חפץ בבחירות, אבל אם אחת השותפות תכפה זאת עליו – שיהיה, הוא לא חושש. האם זה יגרום לו להתאמץ פחות לפתור את המשבר?

החרב המתהפכת

בתום חקירתו ביום שישי בבלפור, נתניהו צייץ בביטחון שלא היה כלום כי אין כלום. באולפני הערב הביעה המשטרה סיפוק ממה שהוטח בראש הממשלה, ובישרה שוב עד כמה הכול נעול וחתום וסגור. זה לא אירוע פלילי בלבד, זה כבר מזמן פסטיבל שלקוח מהתחום הציבורי.

פרשת השופטת והחוקר, הריאיון של המפכ״ל ב'עובדה' וההסתבכות של החוקר הראשי בפרשת הטרדות – כל אלה לא יעזרו לנתניהו החשוד, אבל יסייעו לנתניהו הפוליטיקאי.

צילום: דוברות המשטרה
מפכ"ל המשטרה בעדלאידע בחולון. צילום: דוברות המשטרה

לא רק זה: האינטרס של הפוליטיקאי נתניהו עלול להתנגש מתישהו בקיץ עם זה של החשוד נתניהו. כראש ממשלה הוא מעוניין בייצוב הקואליציה ובאהדה מהציבור, וכדי לעשות זאת הוא צריך לנטוע בקרב אוהדיו ספק באשר להגינות ההליכים נגדו – דבר שהסתייע בפארסת המסרונים ועוד קודם לכם בהתנהלותו התמוהה והאגרסיבית של המפכ״ל. אבל כדי שמערכת אכיפת החוק לא תתכייל עליו בכל הכוח (״נקמנית״, תיאר אותה אמנון אברמוביץ׳ לפני שבועיים) הוא צריך להרפות בשלב מסוים.

יסודות חוסר האמון במערכת המשפט נוצקו עוד הרבה לפני נתניהו. ב־2013 סולקו מתפקידם שלושה ראשי ערים בשל העמדה לדין: גפסו הליכודניק בנצרת־עילית; לחיאני איש המרכז מבת־ים; רוכברגר מהשמאל ברמת־השרון. שלושתם נבחרו מחדש ברוב מוחץ.
בחירות עם נתניהו תחת כתב אישום ודאי או מותנה בשימוע יהיו פי מאה לחיאני. בשנתיים האחרונות נראה שנתניהו מתקשה למצוא יריב שילהיב את הימין, שהרי התקשורת דועכת והשמאל גווע. החקירות נותנות לו יריב כזה.

בפתח שנתו ה־13 כראש הממשלה הוא נתפס בקרב הקהל שלו כמו שישו, להבדיל, נתפס בעיני הנוצרים. לא כי הוא אל; אלא כי הוא נושא את פצעיו בשביל בוחריו־מאמיניו. בבחירות 2015 היה פיילוט קטנטן לכך, כשהליכוד התחזק בשני מנדטים בעקבות חקירת המעונות והבקבוקים. נתניהו אמר אז ששרה לא פוגעת בימין פוליטית אלא שווה כמה מנדטים, בגלל העיקרון הזה. עכשיו תכפילו באלף – את האמוציות, החשדות, הרעש ברשתות וברחוב.

לכן, אם נתניהו ינצח בבחירות, כל ראשי מפלגות הקואליציה שנשבעים עכשיו (אחרי שווידאו שהטלפון מכובה ומחוץ לחדר) לסלק את נתניהו בעת הגשת כתב אישום עשויים להירמס תחת דעת הקהל.

אבל האם משפטית זה יעזור לנתניהו? ספק רב. אולי ההפך. כל ישראלי צריך לעקוב בדאגה גוברת אחר ההתנגשות הארמגדונית הזו. עד עתה נפגעו ממנה שלוש שופטות, מיליארדרים, מוציאים לאור ושורת פוליטיקאים. יש תחושה שזו רק ההתחלה.

מאין תבוא ישועה

כלי תקשורת משולים בדרך כלל לחנות בוטיק בשיפולי מרכז מסחרי: הם משוכנעים שיש להם סחורה טובה אבל הקהל לא נכנס. 'וואלה' תמיד היה מקרה חריג: הוא היה קניון עצום, עם מיליונים שפוקדים אותו מדי יום, אבל איש אינו קונה. במשך שנים היה פער אדיר בין מספר הכניסות לאתר ובין השפעתו הציבורית הזניחה.

הסיבה העיקרית הייתה שאת מנהלי האתר, ובראשם המנכ"ל אילן ישועה, מעולם לא עניינה עיתונות. לא היה תכתיב שישועה לא נכנע אליו. ב־2014 פורסמה באתר, תחת העורך הראשי דאז ינון מגל, סדרת טורים של אלדד יניב עם פרטים מסמרי שיער על המערכת הפוליטית כולה. נתניהו דווקא לא היה אז על המוקד, אלא פוליטיקאים כבנימין בן-אליעזר ואהוד ברק. ישועה צרח והכתיב והטיל אימה עד שהטורים ירדו מהאתר. קבוצת עיתונאים, מרביב דרוקר דרך קרן נויבך ועד החתום מטה, חתמו על עצומה נגד הצנזור. לא עזר.

מנכ"ל 'וואלה' התייחס לאתיקה העיתונאית כגירוד מציק.

ישועה איננו ישועי. הוא רחוק מלהיות חושף שחיתויות מצפוני. בפגישה ב־2012 סיפר לי בגאווה ש"פה זה לא 'ישראל היום' או 'ידיעות אחרונות'", אבל לפי הקלטותיו ועדותו שלו הוא לא לקח את ההצהרה לריאות. לו מצפונו היה מדריך אותו במקום החשש מהסתבכות בפלילים, הוא לא היה ממשיך למשוך משכורות עתק בעודו פותח מפעל הקלטות ושכפול מסמכים. עיתונאי 'וואלה' הצהירו בשבוע שעבר שהם עצמאים לחלוטין מבחינה עיתונאית. הוכחה ראויה לכך תהיה אם יקראו לישועה להניח את המפתחות ולעזוב אותם סוף־סוף במנוחה.

עייפה זהבה

זהבה גלאון נשברה כשמתפקדת מהיישוב עומר התקשרה אליה ערב אחד, וסיפרה לה על מה ששמעה במו אוזניה מפי מתחרה במרוץ לראשות מרצ. "מה את רוצה, יושב ראש בן שישים ומשהו או ארבעים ומשהו?"

כמו שעשה שריד לאלוני, כמו שעשו לשריד, כמו שעשתה בעצמה לביילין, כך קרה גם לה: במרצ הצפופה לא עורפים ראשים אבל דורכים להם על הרגל עד שהם מבינים את המסר. לגלאון זה הכי פחות הגיע. היא יו"ר מרצ הראשונה זה רבע מאה שמחזירה את המפלגה עם יותר מצביעים משקיבלה.

צילום: דודי ועקנין
זהבה גלאון. צילום: דודי ועקנין

גלאון ניצחה במלחמה אבל הפסידה בקרב. היא פתחה את המפלגה למפקד רחב, בן מעל 30 אלף איש. אבל המסר שלה היה מורכב מדי: להתחדש, אבל להשאיר את הראש. לרענן, אבל לא לפרמט. בחוגי הבית גילתה שאין קונים למסר שלה. פרישתה השבוע היא גם הבעת אי אמון חריפה־חמוצה בעתידה של מרצ. היא התרשמה שמרצ לא מאמינה במסר שניסתה לשווק, של שמאל גדול עם האגפים הימניים של הרשימה המשותפת והשמאליים של העבודה. הם רוצים לשבת עם ליברמן ובנט, ומי שקונה את הקו הפרגמטי הזה רוצה להישאר קטן.

קו הקונצנזוס הלאומי נסוג בקביעות ימינה. בממשלת רבין שותפות עם הערבים עוד נראתה לגיטימית. אבל מאז אביב 2000, עוד מעט 18 שנה, מרצ אינה יושבת בקואליציה. מה שהחל כאנינות טעם שמאלנית נמשך כמוקצה מחמת מיאוס בימין ובמרכז. אפילו אהוד אולמרט לא העז להכניס את מרצ ב־2006 לממשלת ההתכנסות שלו. לכן הרצון של היו"ר הצפויה תמר זנדברג להסכים לישיבה עם ליברמן מעניין מבחינה הצהרתית, אבל איך אומרים? זו לא את, זה הוא.

מרצ היא המפלגה האחרונה בישראל שחזקה יותר מהעומד בראשה. האם בסיס בוחריה יספיק לזנדברג? לזכותה ייאמר שהיא אינה מעוררת אנטגוניזם כמו גלאון. לחובתה – שעוד אין לה מוכרות והערכה כמו ליו"ר הנוכחית. יש לה פחות שונאים ופחות אוהבים, וכיו"ר מרצ היא לא תתקשה לרכוש כאלה, לפחות מהסוג הראשון.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.