ט"ו באב הוא תמהיל מוזר של יום שחז"ל ראו לנכון לתת לו מקום בלוח השנה אבל לא ברור בדיוק מה חוגגים ואיך זה צריך להיראות. רבן שמעון בן גמליאל אמר עליו: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו". על מה שמחו כל כך? מה מיוחד ביום הזה ומהו טיבו של המנהג שנראה כל כך לא מתאים בימינו, דווקא בתאריך הזה?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מי תהיה סגניתו של ג'ו ביידן?
– אהבת חינם: לחזור אל הפשטות
– "פגיעה מתמשכת במעמד הכנסת": ארבל הגיש תלונה נגד שר החינוך
אולי דמיון מודרך יוכל לסייע לנו להיכנס לראש של חכמים – דמיינו שראשי מפלגות השמאל בישראל מתכנסים ומודיעים: אנו מקבלים את הכרעת העם בבחירות. יפסוק בית המשפט את מה שיפסוק בעניינו של ראש הממשלה, אבל עד אז, בני עם אחד אנחנו ואין טעם להפגנות שמלבות שנאה בין איש לרעהו. דמיינו שראש הממשלה מודיע בתגובה: "כל אחת מהמפלגות הן אהובות וחשובות. כל אחת מדגישה ערכים אחרים שכולם יחד יוצרים את מי שאנחנו. אני מתכוון לפנות בזמן הקרוב לראשי מפלגות האופוזיציה ולפעול יחד לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית. רבנו מספיק, עלינו ללמוד אחד מהשני ולחיות יחד".
אם אירוע כזה היה מתרחש בימינו אין ספק שזו הייתה סיבה לשמחה גדולה אך סביר להניח שהרבנות הראשית לא הייתה קובעת יום חג ואמירת הלל. באותה מידה גם האירועים שאירעו בט"ו באב מילאו את הלב בשמחה והיו ראויים לציון אבל לא הספיקו לקביעת יום חג לדורות.
חז"ל מנו מספר סיבות לשמחה בט"ו באב: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה בניגוד לציווי הראשוני שכל שבט יחתן את בניו ובנותיו בתוך השבט, שבט בנימין הותר לבוא בקהל שנים אחרי הפשע הנורא של "פילגש בגבעה", באותו היום הפסיקו למות מתי המדבר שחטאו בחטא המרגלים, מלך ישראל ביטל את המחסומים בין מלכות יהודה לישראל ופתח את הדרך לבית המקדש לכולם.
אף אחת מהסיבות האלו, ואפילו לא הצטרפות של כולן יחד, לא הספיקו כדי לקבוע "יום טוב" של ממש לדורות. וכאן ניתן לתהות מהו העומק של ט"ו באב, מנהג שאפילו לא זכה למעמד של מצוות דרבנן, שרבן שמעון בן גמליאל משווה אותו ליום הכיפורים, מצווה דאורייתא?
ניקח כדוגמא להרחבה את היום שבו הפסיקו למות מתי המדבר. הגמרא מספרת כי בכל שנה, בליל ט' באב היו בני ישראל חופרים לעצמם קברים ובבוקרו של יום אלו שנשארו בחיים היו קמים ומכסים את קבריהם של אלו שנפטרו. בשנה הארבעים, ראו שכולם קמו ואף אחד לא נפטר וחשבו שטעו בחישוב התאריך אז המשיכו באותו מנהג חמישה ימים נוספים, עד לט"ו באב, כשראו שהלבנה במילואה הבינו שנמחל להם עוון "חטא המרגלים" והם רשאים להיכנס לארץ.
ועל כך נשאלת השאלה, הרי היום שבו הפסיקו למות היה בעצם ט' באב אז למה קבעו את יום השמחה לט"ו באב? משיב התוספות כי "אין השראת שכינה אלא מתוך שמחה". יום השמחה נקבע רק כשהמבט הסובייקטיבי של בני ישראל הבחין בטוב ובכפרת החטא. רק כשהבינו שנמחל להם ורק אז יכלו לקבוע יום טוב לאותו הדור.
וזו המהות של ט"ו באב שמנצנץ לנו בין ט' באב ליום הכיפורים. הכול תלוי במבט. כל אחד מהמקרים שמציינים חז"ל היה יכול גם לא להתרחש אם המבט הסובייקטיבי היה נשאר כמות שהוא. כשעם ישראל מחליט לסלוח לשבט בנימין זה כי כולם מבינים שלמרות החטא אנחנו כולנו אחים ועם ישראל ללא שבט בנימין לא יוכל להיות אותו עם.
כך גם כשמלך ישראל, הושע בן אלה מבטל את המחסומים בין מלכות יהודה לישראל למרות האיבה בין שתי המלכויות. המציאות לא משתנה, הקשיים לחיות יחד עדיין קיימים רק הבחירה שלנו להביט במבט של עין טובה על המציאות, להתעלם מהעלבון, מהחטא, מהקלקולים במציאות היא זו שמשתנה.
ואם זה היה קורה גם בימינו כמו באותו דמיון מודרך על המפגינים בבלפור ונתניהו, זו הייתה סיבה לשמחה גדולה ולקביעה כי זה יום טוב לישראל אבל חג לדורות קובעים על משהו שהוא לא מובן מאליו כמו יציאת מצרים או קבלת התורה ולכן לא נקבע ט"ו באב כחג לדורות. כי החיים כעם אחד בארצו, זו המציאות הטבעית והפשוטה של החיים. ככה צריכה להיראות השגרה שלנו.
המנהג היחידי שאנו מכירים בט"ו באב הולם גם הוא את ליבו של היום: "בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה". בנות ישראל מבטלות את המעמד, את השיוך השבטי או הכלכלי וקוראות לבחורים "ראה מה אתה בורר לך". הכול תלוי במבט שלך ובמה אתה בוחר להתמקד. בחר במשפחה, במהות, ולא בנוי, בחיצוניות.
מאז חורבן הבית והיציאה לגלות, בטל המנהג לחולל בכרמים. עם ישראל כנראה עדיין לא בדרגה שבו אנו יכולים לחדש אירוע שכזה בו בחורות ירקדו לעיני הבחורים, וימצאו כך את השידוך שלהם. אך היום הזה, והאירועים שקרו בו מאותתים לנו כי הדרך לגאולה עוברת בעין הטובה של כל אחד ואחד מאתנו על השני ועל המציאות.
בספר "שם משמואל" מובא בשם רבי יצחק מוורקי פירוש נפלא על הביטוי שנאת חינם. "חינם" לא במובן של ללא סיבה כמו שמקובל לפרש, אלא במובן של "החן שלהם". שנאת החן שבכל אדם, שבט או דעה. אי היכולת לראות בכל אחד את החן והייחוד שלו כחלק מהתמונה הכללית. שנאת החינם היא השנאה של הצד הגלוי במציאות והתעלמות מהחן שיש בכל אחד ואחת.
וכשם שנחרב הבית משנאת החן של האחר, נשוב וניבנה מאהבת החן שבכל אחד ואחת, מעין טובה על המציאות ובחירה במבט כללי על כל המציאות כולה ולא רק בחלקה. במהרה בימינו אמן.
