ב־1519 נחת הכובש הספרדי הרנאן קורטס בחוף מקסיקו, ומיד שרף את ספינותיו. למה? כדי שחייליו המעטים ידעו שאין להם דרך נסיגה, והם חייבים לנצח את האצטקים. והם אכן ניצחו. ההיגיון הזה רלוונטי עוד יותר כשאין מדובר בכובשים זרים. קצין בכיר סיפר לי שפעם שמע מאחד ממפקדי הווייטקונג, ארגון הגרילה שניצח במלחמת וייטנאם, על שיחה שהייתה לו עם ראשי אש"ף. הם ביקשו מהמפקד הווייטנאמי עצה: איך יוכלו לנצח את היהודים, כמו שהוא ניצח את האמריקנים. הוא השיב שהם לא יצליחו: האמריקנים הרשו לעצמם להפסיד, כי ידעו שהם יכולים לעלות על הספינות ולהפליג הביתה; ליהודים אין לאן להפליג, ולכן לא יפסידו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עלייה דרמטית: מפרוץ הקורונה כ-10 אלפים יהודים ביקשו לעלות לארץ
– הכל תלוי במבט שלנו: דמיון מודרך לט"ו באב
– בין ביירות לחיפה: האסון בלבנון הוא קריאת השכמה לישראל
האבחנה הזו מדויקת מאוד לגבי מדינת ישראל, ולא רק בנוגע למלחמות. בכל פעם שישראל עמדה עם הגב לקיר, חשקנו שיניים וניצחנו. בנינו כלכלה מערבית מתקדמת, אבל רק אחרי שעמדנו ב־1985 בפני פשיטת רגל מוחלטת; בנינו מערך התפלת מים שהוא מהמובילים בעולם, אבל רק אחרי שייבשנו את כל הדשאים ועמדנו בפני קטסטרופה של בצורת נוראה. כשאנחנו עם הגב לקיר אנחנו מנצחים; אבל למרבה הצער, לא צעד אחד לפני כן.
אחרי תשעה באב מתחילים לקרוא בבית הכנסת הפטרות של נחמה. אני מחפש נחמות בימי הקורונה הללו, לנוכח התפקוד הרופס של ממשלת ישראל והקטטות הפנימיות בחברה הישראלית, ומוצא בעיקר את הנחמה הזו: אם אנחנו מרשים לעצמנו לתפקד באופן כושל כל כך, כנראה הגב שלנו עדיין רחוק מהקיר.
למה אנחנו לא עם הגב לקיר? כי הגענו למשבר הקורונה עם הרבה עתודות. זה נכון לגבי העולם כולו. השפעת הספרדית של 1918 הרגה עשרות מיליונים, בין היתר משום שהעולם היה רעב, מוכה ומותש אחרי מלחמה עולמית איומה. העולם נמצא היום במצב שונה לחלוטין, מכל בחינה. זה נכון לגבי מדינת ישראל באופן מיוחד. מאז 2003 נהגה בישראל מדיניות כלכלית נבונה, ולפחות סבירה, כך שנכנסנו למשבר עם משק משגשג ומעט חובות. רק בזכות העובדה הזו הממשלה יכולה להרשות לעצמה לשפוך היום מאות מיליארדי שקלים בתוכניות לא יעילות.
לא רק בתחום הכלכלי המצב הבסיסי שלנו מצוין. אנחנו מדינה צעירה, עם הרבה ילדים, וגם זה עובד לטובתנו. כיוון שהזקנים פגיעים במיוחד לקורונה, מדינות זקנות כמו איטליה חטפו הכי חזק. ועוד: למרות התלונות על מערכת הבריאות הישראלית, דיווחים אובייקטיביים מלמדים שהיא אחת הטובות בעולם, וזו הייתה נקודת מוצא מצוינת להתמודדות עם המגפה. המצב הביטחוני שלנו טוב מאוד, ולכן שכנינו לא העזו לנצל את המשבר הפנימי שלנו וליזום מלחמה. אפילו המצב החברתי שלנו היה לא רע. נהגנו להתלונן על הפיצול החברתי, אבל האמת היא שלפני הקורונה היו שנים רבות שבהן לא ראינו בישראל אזרחים הולכים מכות ברחובות.
ישראל נכנסה למשבר הקורונה כשהיא במצב הטוב ביותר בתולדותיה, מבחינת יחסי חוץ, ביטחון, דמוגרפיה, כלכלה וחברה. לכן מנהיגינו מרשים לעצמם להתקשקש עם פוליטיקה קטנה. הם חושבים שיש לנו מספיק שומן לבזבז. אני מאמין בכנות שהם כולם פטריוטים אמיתיים. אם הסורים היו על הגדרות, אם היה נגמר הכסף, אם המגפה הייתה משתוללת וחולים קשים היו שוכבים על המדרכות, מנהיגינו היו מפסיקים מיד עם השטויות. כיוון שהמצב אינו קטסטרופלי, הם ממשיכים להתקוטט. ולא רק המנהיגים, אלא כולנו. מעולם לא היינו מפולגים כל כך בשעת חירום. העם הזה כבר לא מתאחד כשהוא מריח סכנה, ואולי זה רק משום שבינתיים העם מריח בעיה, אבל לא באמת סכנה קיומית. בשביל סתם בעיה – לא שווה לנו להפסיק לריב.
זו נחמה, כי אנחנו מספיק חזקים כדי לא להתרשם מבעיות. אבל זו רק חצי נחמה, כי לא מומלץ להתעלם מבעיות. האסטרטגיה הזו, להילחם רק כאשר הגב לקיר, אולי עבדה טוב לכובשים ספרדים, אבל גם זה רק לזמן מוגבל. אי אפשר באמת לבנות כך מדינה לטווח ארוך. למה ברגע שהדלי מתמלא חלב אנחנו מתמלאים בדחף בלתי נשלט לבעוט בו? למה כשאנחנו צוברים עתודות מיד מתחשק לנו לבזבז אותן?
אני מנסה לכתוב דברי נחמה, והמקלדת מושכת לדברי צער. מצד אחד, משמחת לא רק העובדה שמחצית הכוס מלאה, אלא עצם העובדה שיש לנו כוס. מצד שני, כבר קשה להסתפק בחצי הזה. אם נמשיך בהרגלנו להתעשת רק כאשר הגב לקיר והספינות בוערות, יום אחד זה כבר עלול להיות מאוחר מדי. מי שחי על קו הקץ, עלול יום אחד גם לחצות חלילה את הקו הזה. למה לא להתעשת כבר עכשיו?
