יש טורים שמספיק לכתוב אותם פעם אחת והם עושים שינוי בעולם. למשל הטור שבו ביקשתי "אל תפנו, תתפנו" – טור שניסה למנוע את התעכבות האורחים בתואנה שהם עוזרים על ידי פינוי כל הכלים למטבח, למרות שאין בו מקום אפילו לברכון הדק של ה"רק ברכת המזון". פעם אחת כתבתי "אל תפנו" – וראו זה פלא. זה הפך למשפט שגור בפי כל אורח שלי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרמזור של גמזו נותן אור ירוק לחיזוק השלטון המקומי
– "הטייסים שלי היו בכל הזירות שאתה יכול לדמיין"
– עלייה דרמטית: מפרוץ הקורונה כ-10 אלפים יהודים ביקשו לעלות לארץ
יש גם שיטות מעשיות כדי שיפנימו את המסר – בשעה שלוש שעון השבת כבה, בשלוש וחמישה המזגן מפסיק לפעול לעשר דקות ומיד אחרי שהדלת נסגרת הוא נדלק שוב.
ואז אין אורחים ואין חום אימים והחלום עומד להתגשם כשהוא אומר לי "לכי לישון, הכול עליי". והנה ברוך השם אחרי עשר דקות של גרירת ספות, צעקות וכוס זכוכית שנשברת, אני יוצאת מהחדר עצבנית ומגלה שהוא ישן שנת ישרים על השטיח בסלון.
מנגד, יש שני נושאים שבכל שנה מחדש בוער בי לכתוב עליהם, ואני פשוט לא מבינה איך לא נעשה בהם שינוי. הראשון הוא ראיונות הקבלה לתיכונים השונים. מזל שהיום גם לתיכון הטכנו־פיזיקלי שבגבעת־מורם־מעם לאף אחד אין בעיה להתקבל, כי גם ככה כולם לא לומדים באופן מקוון והיום כל הנוער הוא הנוער האוכל והאובד. הנושא השני הוא הכניסה להדרכה בבני־עקיבא, שהפכה להיות החורף הרגשי של החברה שלנו. כמו השלכת שמבשרת את בוא הסתיו, לאט־לאט העלים של החוסן הנפשי נושרים מהילדים, המדריכים וההורים – וכולם מאבדים את זה.
אז לפני כך וכך שנים כתבתי על אלו שלא נכנסים להדרכה, כי איתם אני הכי מזדהה. אחר כך כתבתי על אלו שנכנסו להדרכה – אבל בסניף חוץ, כמוני, ובמקום "תחושת השליחות" הייתה להם בעיקר "תחושת השלכה". אבל עשיתי את זה. סבלתי ונהניתי שנה ומשהו ללכת ברגל שעה וחצי ברחבי העיר, לשים כרטיסייה בנעל למרות שהלכתית אסור. ליהנות כשהיה כיף לבכות כשהיה גרוע. ואז שנה אחר כך דיברתי בשם הקומונרית ובשם אמא שלה, איך ילדה שעד לפני רבע שעה הייתה הכי מוזמנת לשולחן השבת הופכת לשק חבטות משוגע, של הורים שמאבדים את זה תחת מטריית "אנחנו נלחמים בשביל הילדים שלנו".
תגידו, לא נמאס לכם? כי לי נמאס לכתוב – אין מה לעשות, ככה זה, זה המצב, אי אפשר להכניס את כולם להדרכה, יש את נחשון וצריך לקחת דברים בפרופורציות.
אולי הגיע הזמן כן לעשות משהו. אין לי מושג איך, תביאו את הרוני גמזו של הבני־עקיבא – אני סומכת על מיטב המוחות שכל שנה נדרשים לנושא. אבל הצפת עוגמות הנפש, הצלקות שזה מעביר הורים, ילדים, מדריכים – זה פשוט הופך את הכול, אבל הכול, ללא שווה.
חברים מהדרום ישבו בוכים, כי השחירו את האופי של הבן שלהם רק מפני שלמישהו לא נראה הגיוני שיכניסו אותו להדרכה. צילומי מסך מסטורי של נערה שנשלחו לאחראים היו אמורים לפסול אותה מלהיכנס להדרכה. תגידו לי, מה נהיה?! אתם סומכים על מדריכים ועל קומונרית שיסעו עם הילדים שלכם למחנה של חמישה ימים. הם איתם שעות על גבי שעות, עדים לדינמיקה החברתית ביניהם, ליכולות שלהם להיות חלק מצוות, ליכולות המנהיגות שלהם – ואז בבת אחת אתם מוחקים כל שיקול דעת ואומרים "איך הם יכולים להחליט"?
ומה הדיבור הזה? כבר סיפרתי ואספר שוב על ההתקפה שעברנו באמצע הרחוב אני וחברותיי, כי אבא אחד החליט שהגיוני להתקיף את מדריכת הרא"ה שקיבלה החלטה לא טובה לדעתו. כולם פה השתגעו לגמרי. לא יודעת איך לעשות את זה, שכולם ייכנסו להדרכה. לא יודעת. אין לי מושג. הלוואי. אולי שיהיו חונכים – לא אכפת לי. אבל לשם מה כל הדמעות?
ושוב אני כותבת רק לכם, אלו "שלא נכנסו". למי אכפת!!! בשום שלב בחיי לא שאלו אותי אם הייתי מדריכה או איזה שבט הדרכתי.
אני כמובן לא מזלזלת במדריכים עצמם. פשוט את הערך של מה שהם עושים מדגישים בפניהם ומחזקים אותם. גם עליהם כבר כתבתי, ועל המשמעות של המעשים הכי קטנים שלהם שייזכרו לעד בלב החניכים.
אבל הטירוף הזה, וזה טירוף – חייב להיפסק. לא יכול להיות שאין דרך טובה יותר לעצור את כאב הלב הזה. לא יכול להיות.
