את הפנים האמיתיות של הקורונה פגשתי ברחוב הרצל בתל־אביב. שוטטתי בין החנויות, משקיפה על חלונות הראווה המבשרים על הדגמים האחרונים בעולם הריהוט. מדי פעם נתקלתי בשלטי "חיסול" וידעתי שהנה, עוד בעל עסק ותיק בדרך לאבטלה. את אלו שעוד איכשהו שורדים מצאתי יושבים על כיסאות מחוץ לחנויות בחוסר מעש. אין מראה מכמיר לב יותר מזה – לצפות במוכר בחנות שאין לה קונים מזמין את העוברים והשבים להיכנס אליה, כמו מארח במלכודת תיירים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למרות הראיות: המשטרה סגרה תיק על איומים נגד "עד כאן"
– בלבנון בישלו מזימה להשמדת ישראל, אז למה שנשלח סיוע?
– תנועות הנוער מתגייסות לריפוי השסע החברתי
בסוף מצאתי את מבוקשי דווקא באחד ממרכזי הריהוט בראשון־לציון. גם שם החנויות היו שוממות, והרהיטים נראו עייפים כאילו התייאשו מהקונים בעצמם. אבל הייתי להוטה לסגור את הפינה הזאת של הסלון, להכניס משהו חדש לבית שבו כל יום נעשה דומה למשנהו. המוכר היה אדיב באופן מוגזם. הבנתי שאני כנראה הקונה היחידה שלו להיום, ובי נשבעתי שעליי הוא עושה את המכה שלו. אז נעמדתי ליד אחת הספות שנראתה סבירה, לא מה שחלמתי אבל מניחה את הדעת, והתחלתי להגיד לו – פה תחליף את הרגליים, שם תשנה את התפרים של הכריות, תן לי את הבד הזה בצבע הזה – העיקר לקנות ממנו. הוא נקב במחיר, לא היה לי לב אפילו להתמקח. בתוך חמש דקות רכשתי ספה.
כעבור חודש היא הגיעה. לא הרגליים שביקשתי, לא התפרים שסיכמנו. התקשרתי אליו בזמן שהמובילים הרכיבו אותה. "אני לא יודע מה קרה במפעל", הוא ענה בקול חצי מיואש, "אבל בבקשה ממך – אל תחזירי אותה. אנחנו קורסים פה עם הקורונה. את רוצה, תבואי תיקחי שתי כריות נוי כפיצוי".
הספה יצאה יפה למרות הכול, והבנתי שאלו לא ימים להיות בהם הלקוחה הנודניקית. "אתה יודע מה?" עניתי, "כפרת עוונות. מה שיצא אני מרוצה".
שבוע לאחר מכן קבענו כל המשפחה לחגוג יומולדת 70 בזום לאבא שלי. התכנסנו כל המשפחה על הספה החדשה, לבושים בבגדים חגיגיים, ונראינו כמו בפריים ממשפחת סימפסון כשהם יושבים מול הטלוויזיה. ואז, בדיוק כשאבא שלי החל לשאת דברים מרגשים וציווה עלינו להישאר מאוחדים, קרסנו כולנו לתוך הספה. "מה קרה? אתם בסדר שם?" קראו האחים שלי מתוך הזום. "הספה קרסה", צעקנו בחזרה, אבל איש לא שמע אותנו כי היינו על השתק. איך אני מתעבת את הזום הזה.
הנחמדות, כידוע, נגמרת במעמד הרכישה. יום אחר כך, כשצלצלנו לבעל החנות וסיפרנו לו שהספה קרסה שבוע אחרי שקיבלנו אותה, הוא מלמל משהו על איש שירות שיבוא אלינו, שכמובן לא הופיע עד היום. שיחיה עדיין נאחז בסיכוי שבעל החנות בכל זאת יתקן לנו את הספה, בזמן שאני כבר השלמתי עם העובדה שהעניין הולך להסתיים בבית משפט לתביעות קטנות, שאליו הוא כמובן לא יתייצב, ולכי תחפשי אותו עכשיו עם הוצאה לפועל. את הפיצוי אנחנו נראה, אם בכלל, בבר מצווה. של הנין שלנו.
צרות באות בצרורות, קלקולים באים בגלים. באותו שבוע נדמה היה שהכול בבית שלנו מקרטע. פתאום ראינו איך המקלחת היפה שבנינו מתחילה קצת לאבד מחינה. כתם של רטיבות הופיע בקיר, מבשר על מותו של האינטרפוץ, וסדקים החלו להיפער בעץ של המדרגות.
"הבית מתפרק", אמרתי לשיחיה, "אני מרגישה את זה. והקטע הוא שאני מעדיפה לחיות ככה מאשר לרדוף אחרי בעלי מקצוע. אין דבר בעולם ששנוא עליי יותר מזה".
נזכרתי במובילים שסיכמנו להעביר איתם את הבית אי אז בעשור הקודם, והבריזו לנו ביום המעבר. עד היום אני לא מבינה איך בן אדם יכול ללכת לישון בלילה, בידיעה שהותיר אחריו משפחה שמחכה לו עם בית ארוז שהיא חייבת לפנות.
פעם השתתפתי באיזו סדנת היכרות עם הרכב במוסך תל־אביבי. זה מקום שכל הנשים הרווקות והחד־הוריות באות אליו, כי הבעלים ישר מאוד ולא מרמה אותן. "אף פעם לא הבנתי מוסכניקים שמרמים לקוחות", הוא אמר לי, "אחרי הרבה שנים במקצוע אני יכול לומר לך בוודאות שההגינות משתלמת. המוסך שלי מלא בלקוחות, לא הפסדתי כסף בגלל שבחרתי להיות ישר".
דברים נפלאים קורים עכשיו ברשת. אנשים נרתמים לסייע בחיפוש עבודה. דפים פופולריים ברשת החברתית מקדמים בעלי עסקים. השתרשה ההבנה שמעבר למענקים ולפיצוי הכספי, המפתח הנפשי ליציאה ממשבר הקורונה הוא החזרת היצרנות ותחושת המשמעות לבעלי העסקים שנפגעו. שלא יהיו אנשים שיושבים בגפם מחוץ לחנות. בכל פינה אפשר לראות מחוות מרגשות של סולידריות ושותפות גורל. אנשים מתייגים חברים שלהם בפרסומים. מַפנים קבוצות דווקא לעסק הקטן ההוא שכמעט הפסיק לפעול.
אז מילה קטנה לבעלי המקצוע: כשהכול ייגמר, והעסק שלכם יחזור לפרוח, כשהלקוחות יגדשו את החנות ואתם תהיו החזקים והיציבים כלכלית – תזכרו את התקופה הזאת, שבה אנשים יצאו מגדרם כדי לעזור לכם. תזכרו את הלקוחות שהיו טובים והגונים איתכם, ואולי גם תמצאו את הדרך להיות טובים והגונים בחזרה.
