תשמעו סיפור. לפני תשע שנים וחודש, ביום החתונה שלי, נסעתי לקברה של סבתי בקיבוץ עין הנצי"ב בעמק בית שאן. אמא שלי המליצה לי לא לנסוע, מה זה קשור עכשיו, זה לא יום לנסיעות ארוכות, ככה היא אמרה, אבל אני החלטתי שלשם אני רוצה. לסבתא, ולמעיין המופלא של הקיבוץ, ולעמק היפה הזה, שלמורדות הגלבוע. כל פעם שאני מגיע לעמק הזה משהו בלב שלי מתרחב. לא יודע, יש שם אנרגיות טובות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בין ביירות לחיפה: האסון בלבנון הוא קריאת השכמה לישראל
– אהבת חינם: לחזור אל הפשטות
– גדודי הסייבר של חיזבאללה יוצאים לקרב ברשתות
בקיצור, ככה יצא שביום חתונתי נסעתי עם שני חברים טובים, מירושלים ועד לקיבוץ של סבתא. קודם הלכנו לבית הקברות, אחר כך קפצנו למעיין, אחר כך נסענו לבית שאן לאכול גלידה. פעם היה מקדונלדס כשר בבית שאן, בקניון. יש למקדונלדס גלידה מטורפת, לבנה וקרה ורכה, אפשר להכניס לתוכה כל מיני עוגיות ושטויות, ואז הכפית מערבבת הכול, זה מין פטנט מוזר ומדהים, לא משנה, נסענו לאכול גלידה, ובדרך חזרה מהגלידה ראיתי פתאום שלט, ליד מרכז מסחרי קטן, תכשיטי כנפו, וכשראיתי את השלט חשבתי לעצמי, וואלה, אני מתחתן היום, ואין לי טבעת נישואין, כלומר, את הטבעת של שירה קניתי, אבל מה עם הטבעת שלי. אין לי טבעת. אני מתחתן היום ואין לי טבעת.
זאת הייתה חנות קטנטנה ודחוסה, המוכר חייך אליי ושאל, איך אפשר לעזור, ואני אמרתי לו, אני מתחתן היום, והמוכר אמר, וואלה, מזל טוב, ואני אמרתי לו, אני מחפש טבעת נישואין, לעצמי, טבעת הכי פשוטה וקטנה, והמוכר אמר, שמע, יש לי פה טבעת אחת לגברים, אתה יכול למדוד אותה, לראות אם היא מתאימה, ובאמת זה מה שקרה, מדדתי את הטבעת, והיא ישבה בול! זה היה רגע מדהים בעולם. כולם שמחו, המוכר שמח, והחברים שלי שמחו, ואני שמחתי והתרגשתי נורא, וגם סבתא שלי התרגשה, ממרום שבתה מן השמיים. הנכד שלה נסע לבקר אותה ביום חתונתו, ומצא אגב כך את טבעת הנישואין שלו. זה לא מרגש. בטח שזה מרגש.
אחר כך חזרנו לירושלים, והתקלחנו והתלבשנו והתארגנו ויצאנו לחתונה שלי ושל שירה, בבוסתן אבו גוש, וכשעמדנו מתחת לחופה, אני נתתי לשירה טבעת, ושירה נתנה לי טבעת, והתרגשנו נורא, וכשהרגשתי את הטבעת מחליקה לי על האצבע, ומתמקמת, התרגשתי אפילו יותר, כל היום הזה התערבב לי, סבתא אלזה, והמעיין הכחול, והגלידה של מקדונלדס, ותכשיטי כנפו, ושירה, האישה שאיתי בעולם, הכול התערבב לי, והתרגשתי נורא. התרגשתי נורא.
וזהו, מאז אותו היום, ועד לפני ארבעה חודשים, הסתובבתי לי בעולם עם הטבעת הזו, כל הזמן, כל הזמן ממש, אף פעם לא הורדתי אותה, היא לא הפריעה לי, כולה טבעת קטנה. תשע שנים לא הורדתי אותה. אבל אז, לפני ארבעה חודשים בערך, כשהקורונה השתוללה ברחובות, התחלתי לצלם פרויקט דוקומנטרי מגניב בבית החולים איכילוב בתל אביב. נכנסתי, כמעט מדי יום, למחלקות הקורונה הסגורות בבית החולים. זה היה טריפ רציני. ובכל פעם שנכנסתי האחיות ביקשו ממני להוריד את השעון ואת הטבעת, כדי שהאלכוהול ינקה את הידיים טוב טוב טוב, זה מין נוהל כזה. אז הורדתי את הטבעת, ושמתי אותה בארנק, ואחרי כמה שבועות כאלה, כשהבנתי שהקורונה לא נגמרת, הוצאתי אותה מהארנק ושמתי אותה איפשהו בבית. וככה, בדרך לא דרך, יצא שהפסקתי להסתובב עם טבעת הנישואין שלי. ככה יצא.
החיים צפופים ועמוסים גם ככה, ועכשיו עם הקורונה בכלל, הכול לחוץ ומבלבל ועמוס ומוזר, שום דבר לא דומה לכלום, שום דבר לא מרגיש מוכר, בתוך כל העומס הזה החונק הזה, שכחתי משעון היד שלי, ושכחתי מהטבעת שלי, פשוט שכחתי ממנה, פשוט הייתי בלעדיה, במין אגביות סתמית, פשוט הייתי בלי טבעת, לא חשבתי עליה, ולא זכרתי איפה הנחתי אותה. החיים עמוסים גם ככה. זה לא שחשבתי על משהו אחר, פשוט לא חשבתי על כלום. וככה חלפו הימים, במשך ארבעה חודשים הסתובבתי בלי טבעת, ככה יצא.
ולפני כמה ימים, בשעת לילה מאוחרת, כשישבתי בסלון ועבדתי על המחשב, שירה ניגשה אליי פתאום, עם טבעת ביד, ואמרה לי, קח, ואני לקחתי ממנה את הטבעת, בלי להרים את המבט מהמחשב, והנחתי אותה על הקמיצה שלי, במין טבעיות ונינוחות ועייפות גדולה, ושירה הסתכלה עליי וחייכה, וגם אני חייכתי, לא יודע למה, זה היה רגע מתוק ומוזר. שאלתי את שירה, מה, איפה מצאת אותה, ושירה אמרה, סתם, היא הייתה זרוקה בקערית כזאת, עם מלא מטבעות, ואני אמרתי, וואלה, ושירה אמרה, מה, כמה זמן לא היית איתה, ואני אמרתי, מאז שהקורונה התחילה בערך, ושירה אמרה, אה, כי היית צריך לחטא ידיים כל הזמן, ואני אמרתי כן, וזהו, ככה הסיפור הזה נגמר.
זה כבר כמה ימים שאני שוב עם טבעת על היד. זו אותה טבעת, שקניתי בתכשיטי כנפו בבית שאן, ביום חתונתי, זו אותה טבעת! אבל זה לא אותו אני, זו לא אותה היד, זו לא אותה הארץ, אלו לא אותם חיים. הכול שונה עכשיו, הכול מלחיץ ורועש ומבולבל. קשה להסביר את זה, קשה אפילו להרגיש את זה, אבל הכול אחר עכשיו, אנחנו בתוך ימים אחרים, אנחנו בתוך אחרוּת, ובתוך כל הבלגן הזה, בתוך כל הערפל הזה, יש לי שוב טבעת על היד.
