אני מודה לבתאל קולמן על הכתבה "כשהנערות שרות". חשוב להקשיב לתחושותיהן הקשות של המרואיינות לגבי הגירוש מבית הכנסת בנווה־דקלים ולגבי הגירוש בכלל. בלי "אבל" ובלי הסתייגות. הכאב עצום והשריטות מרובות, לעיתים אף שנים אחר כך. עלינו להקשיב לכאבן של הדוברות, כמו של רבים אחרים. להקשיב ולנסות להבין כיצד הן חוו את האירוע הקשה כל כך.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דלדולה של הרוח: מי יחיל ריבונות על האוניברסיטה הציונית?
– גדודי הסייבר של חיזבאללה יוצאים לקרב ברשתות
– תנועות הנוער מתגייסות לריפוי השסע החברתי
ברם, בדבריהן יש טעויות רבות. בה בעת, חלק מהפעילים באותם ימים טרופים, כולל חלק מהמבוגרים בבתי הכנסת, לבטח עשו גם טעויות, ומהן צריך ללמוד. אך מכיוון שהמרואיינות אפשרו לדבריהן הקשים על הרבנים להופיע בעיתון, אני מוצא לנכון – כמי שאינו נושא בתפקיד רבני – להעמיד דברים על דיוקם.
בריאיון הואשמו "הרבנים" במניפולציה, ושהנעשה לבנות בבית הכנסת דמה לאונס; הן טענו ש"הרבנים" הבטיחו "היה לא תהיה" ואז חשפו שזה "משחק מכור" שאפשר לסיים. לדעתן, "הרבנים הכניסו צלמים" למה שכונה בכתבה "פורנו־תפילה" שתוזמן היטב. לדבריהן, הכשל במאבק טמון בכך שהאירוע נוהל על ידי "הנהגה גברית".
טענות אלו חוטאות לאמת. איש לא אמר לבני הנוער להתכנס. מאות התארחו בבתים פרטיים. בבניין האולפנה שבפאתי היישוב שהו במשך זמן מה קבוצות מאולפנות וממדרשות. משהבינו שהחיילים עומדים להיכנס לנווה־דקלים (שהיה המקום הראשון שאליו נכנסו, בניגוד לדברי המרואיינות, שהן היו "המעוז האחרון"), הוחלט לעבור לבית הכנסת במרכז היישוב. ראשית, מכיוון שמבניין בפאתי היישוב קל לגרש בשקט את כולן. שנית, ובעיקר: להתכנסות בבית הכנסת משמעות מיוחדת; פינוי יהודי בכוח משם מעורר הבנה לחומרת המעשה, ומי יודע, אולי יסייע במניעתו.
בניגוד לנטען, גם נשים דיברו בבית הכנסת, דוגמת הרבנית דנה סליי ואחרות. אולם, לפני 15 שנה עמדו הרבה פחות נשים בראש אולפנה או מדרשה, ומתוכן רק בודדות נכחו במקום. לא ניתן לשפוט אירוע מלפני 15 שנה בעיניים של היום. זאת ועוד: את השירים אף מבוגר לא יזם, ולבטח לא ניהל. הבנות שרו והתפללו מיוזמתן. אשריהן.
הרב אבינר קרע קריעה על דעת עצמו. יש להניח שהוא חשב שזה נכון דווקא אז, בזמן שבית הכנסת היה עדיין מלא. אך בניגוד לדברי המרואיינות, ספרי התורה הוצאו על ידי רבני גוש קטיף, לפנות ערב, כשבית הכנסת היה כמעט ריק.
אכן, ביקשו מצלמים לא להיכנס, ולכן לא היו במקום עשרות צוותי צילום. לאחר מעשה התברר שאחד המבוגרים (שהיה איש ציבור ולא רב) חש באמצע האירוע שלא ייתכן שאין תיעוד ושעם ישראל לא ידע מה קורה, והוא הכניס את רינו צרור. שאר המבוגרים לא ידעו על הכנסת הצלם וזה לא השפיע על שיקול דעתו של איש כיצד ומתי לפעול.
מכאן למהות: קשה לסקר את מגוון הפעילויות שעשו רבנים כדי לחזק את החפצים בכך. בין השאר: רבני גוש קטיף פעלו, לילה ויום, תוך מאמץ אדיר להנהיג ולחזק את הציבור; רבנים תמכו בקרן "מאמין וזורע", שבמסגרתה נאספו מיליוני שקלים לזריעה, מתוך אמונה שיש סיכוי להישאר; "מטה הרבנים" גייס עשרות רבנים מכל הארץ, שעברו מבית לבית כדי לחזק את המשפחות (וכן עשו גם קבוצות של יועצות), ועוד.
מאות מבוגרים השקיעו שנה מחייהם למען המשך ההתיישבות והריבונות ולמען אחינו ברצועת עזה ובשומרון. יש לי המון הערכה לבני הנוער שהגיעו בימים האחרונים, אבל להאשים את המבוגרים שהם באו לארגן הצגה – זה ההפך מהאמת. והנה הפתעה: גם מבוגרים ורבנים בכו. חלקם יצאו שרוטים ואבלים, ולא באו כדי "להפיק אירוע". מה שחסר לכולנו זה קצת יותר אמון בקבוצות אחרות בתוכנו. אמון שהן פועלות מתוך כוונות טובות, ומתוך רצון כן להביא הצלחה לפועלנו. כך ביחס לקבוצות בתוכנו וכך ביחס לקבוצות אחרות בעם.
הקריאה העקבית של הרבנים הייתה שתפקידנו להמשיך לפעול מתוך תקווה שהמאמצים בעזרת השם יסייעו או שהקב"ה יעשה נס גלוי. איש לא הבטיח נס (רב גדול בירושלים פעם אחת אמר משהו ברוח "היה לא תהיה", ועד היום דנים על כוונתו. אך זו לא הייתה רוח הדברים בשיחות שהעבירו רבנים ואישי ציבור).
ושתי הערות לסיום:
ראשית, גם בין דברי המרואיינות יש הבדלים, אך מכולן עולה ביקורת על הרבנים ומעשיהם, שגרמו למי מהמרואיינות אף להתרחק מחיי תורה ומצוות. במחילה, כל אדם אחראי על מעשיו ובחירותיו. עליו לבחור האם הוא חי חיים יהודיים תוך נאמנות לתורת ה', זאת בלי לתלות את בחירותיו במעשיו של פלוני או אלמוני.
שנית, במשך השנים הסמוכות לאותם אירועים מטלטלים, לימדתי סטודנטים לחינוך שיעור שבועי שנקרא "חינוך לאמונה". בכל שנה שאלתי באחד השיעורים "האם חווית אי פעם אירוע שחיזק את אמונתך?" והופתעתי בכל פעם מחדש מכמות הבנות שסיפרו שהן היו בבית הכנסת בנווה־דקלים באותו יום, וכי זה תרם המון לאמונתן. יש להניח שגם הן, ומאות כמותן, יסכימו להתראיין אם רק יפנו אליהן.
