בסלט המילים הפוליטי-תקשורתי, "קיצוני" הוא בוודאי בין המונחים הנפוצים ביותר. בדרך כלל די במילה הזו כדי לסכם טענה נגד אדם או גוף מסוים שלא בא בטוב למאשים, בין אם זה בשל מעשה מוגזם, התבטאות לא מוצלחת או, בדרך כלל, סתם החזקה בדעה שלא פופולרית בקרב חוגים מסוימים. תעברו על רשימת הפוליטיקאים הפופולריים ביותר בישראל, וקשה להאמין שתמצאו אדם אחד שלא נקרא קיצוני על ידי יריביו בשלב כזה או אחר של הקריירה שלו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "טראמפ נע לכיוון שגוי. לא יכולתי יותר לייעץ לו"
– המשטרה חזרה בה: תיק על איומים נגד "עד כאן" ייפתח שנית
– "זו קטסטרופה. אמבולנסים עדיין מפנים הרוגים"
ובכן, אחרי ההקדמה הארוכה הזו, הגיע הזמן לעשות שימוש נכון במונח הזה ולהגיד את מה שהפך למובן מאיליו: משה פייגלין הוא אדם קיצוני.
אם עוד לא הספקתם להתעדכן ואתם תוהים למה לעזאזל אנחנו מדברים על משה פייגלין, להלן הסברון קצר: ביום שלישי היה פיצוץ מטורף בנמל ביירות. אתמול החליט יו"ר מפלגת זהות לשעתיד (כנראה) לפרסם פוסט תמוה מעט בפייסבוק בו הילל ושיבח את בורא עולם על "מופע הפירוטכניקה המרהיב" שקיבלנו כמתנה לכבוד חג האהבה.
כפי שבוודאי תוכלו לשער, הרבה אנשים לא התלהבו מכך שבעוד ביירות בוערת וגופותיהם של גברים, נשים וילדים מחולצות מחורבותיה, פייגלין מצא לנכון לחגוג. אז המגיבים הגיבו והצייצנים צייצו, והאדם שהיה אמור להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות יצא לאולפני תאגיד השידור כדי לשטוח את טענותיו בפני קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל.
וכאן אנחנו מגיעים לאותה האשמה שהטחנו בפייגלין בתחילת הטור. כי בכל זאת, קלמן, ובמיוחד אראל סג"ל, נקראו קיצונים המון פעמים במהלך חייהם. סג"ל הוא פרובוקציה מהלכת, וליבסקינד עשה כל כך הרבה נזק לתדמיתה של מערכת המשפט שאין ספק שפרצופו המודפס מככב על לוח החיצים במטבחון של בית המשפט העליון. ובכל זאת, במהלך שש ומשהו דקות של ריאיון, ליבסקינד וסג"ל נראו כאחרוני השמאלנים לצד הנציונליזם הבוער של משה פייגלין.
"מה עם החפים מפשע? יש לך שמחה על זה?" שאל ליבסקינד. "הפיצוץ היה שם במקום בתל-אביב, זו לא סיבה למסיבה?" ענה פייגלין ברוגע האופייני שלו. "אבל בלבנון יש אנשים אמיצים שיוצאים נגד חיזבאללה, נראה לך פייר להאשים את כל הלבנונים?!" מקשה סג"ל. "המלחמה כאן היא לאומית", מגיב פייגלין.
ובכן, אולי נוכל ללמוד מהריאיון הזה קיצוניות מהי. משה פייגלין הוא לא טיפש והוא לא שקרן. ניכר על פניו שהוא תמיד אומר את מה שהוא חושב שנכון, ופעמים רבות הוא גם מגיע לאמת. הבעיה של פייגלין היא שיש לו מבט שחור-לבן על העולם ואמונה פתולוגית שהצדק תמיד איתו, גם למול הררים של ראיות וטיעונים בסיסיים ביותר. הוא קונה את התאוריה שהפיצוץ מקורו באמל"ח של האויב ולכן מבחינתו – שימותו כולם. מה משנה טוהר הנשק, למי אכפת מחפים מפשע או ילדים? זה אפילו לא מתחיל להיכנס לדיון מבחינתו, כי דיון כזה היה מצריך ניואנס, וזה כלי שפשוט לא קיים אצלו.
כמובן שזה בדיוק מה שסינדל אותו לכל אורך הקריירה הפוליטית הפחות-ממפוארת שלו. פעם אחר פעם היו דרישות מובנות מצד הציבור שפייגלין יעצום עיניים, יוריד קצת את הראש ויתאחד עם מי שמחזיקים בדעות שכמעט זהות לשלו – פשרה קטנה בדרך להשגת המטרה הגדולה. אבל בעולם של שחור-לבן (וירוק) אין מקום לפשרות, וכך הוא התנגש באחוז החסימה בעיניים פקוחות ובראש מורם.
אם הוא רק היה מתאחד עם שקד ובנט, אם הוא רק היה מרגיע קצת בענייני הר הבית, אם הוא רק היה מפסיק לדבר כל כך הרבה על קנביס, אם הוא רק היה מקצר טיפה את המצע או משאיר את הרגליים בנעליים בריאיון הפורים הנודע לשמצה. חייו של פייגלין מלאים ברגעים בהם הוא פשוט היה צריך לשתוק או להתנצל או לקבל עליו את הדין. אבל משה פייגלין הוא אדם קיצוני. וכך, במקום להיות יו"ר ועדה בכנסת, הוא יושב באולפן ומסביר למה הוא רואה כדור אש וגופות מעשנות ומוצא לנכון לחייך.
