באחד מנאומיו בכנסת, באוקטובר 2004, מנה אריאל שרון את הבשורות בתוכנית ההתנתקות. "אני משוכנע בעמקי ליבי ובמיטב הכרתי", הוא אמר, "כי ההתנתקות הזאת תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומנו ותזכה בברכתם והוקרתם של קרובים ורחוקים, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלסטינים ושאר שכנינו".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המשטרה חזרה בה: תיק על איומים נגד "עד כאן" ייפתח שנית
– בין ביירות לחיפה: האסון בלבנון הוא קריאת השכמה לישראל
– דעה: בעולם של פייגלין יש רק שחור או לבן
ההצהרה הזו מגלמת בתוכה ארבע הבטחות: ביטחון, לגיטימציה בינלאומית, שלום עם הפלסטינים, שלום עם העולם הערבי. גם בתוכנית ההתנתקות שהציג שרון במאי 2004, כתובה המטרה שלה: "להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר". מופיעה שם גם השורה המדהימה הזו: "השלמת מהלך ההתנתקות המדורגת תשלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה". כפועל יוצא מהנסיגה, כך כתוב, לא יהיה יסוד לטענה שרצועת עזה היא שטח כבוש.
ממרום 15 שנות התנתקות, כדאי לשוב ולבחון את הנחות הבסיס של אחת התוכניות הדרמטיות שהוצאו כאן לפועל. בשבוע שעבר כתבתי כאן על כיבוי המאורות הדמוקרטי. אבל לא רק את המעגל השני יש לדון בתום 15 שנה, אלא גם את המעגל הראשון. זה שקיבל את ההחלטה, זה שהוציא אותה לפועל וניווט את הספינה. בסדרת כתבות ששודרה השבוע בחדשות "כאן 11", הציגו העיתונאים אורן אהרוני ויאיר אטינגר את קבלת ההחלטות על ההתנתקות. שרון לא ספר את הדרג המקצועי והצבאי. הוא התעלם ממנו או פשוט פיטר אותו. בהחלטה על ההתנתקות הוא הפתיע את הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון, את ראש השב"כ אבי דיכטר ורבים אחרים. גם גיורא איילנד, מי שהיה ראש המל"ל בזמן ההתנתקות, אמר כי "מערכת קבלת ההחלטות בישראל היא בעייתית ורדודה מאוד". ככה זה קרה, בימים שבהם באמת מתה הדמוקרטיה בישראל. בימים שבהם מי שניהל פה את העסק לא היה הקבינט או הממשלה, אלא פורום החווה, בניצוחו של עסקן בכיר – עו"ד דב וייסגלס, שמעורבותו הייתה משמעותית יותר מזו של ראש השב"כ והרמטכ"ל גם יחד.
ממרום אותן 15 שנים, אפשר בנקל לקבוע כי הלגיטימציה הבינלאומית לא השתפרה כלל, להפך. אחרי כל מבצע ברצועה, שאליו אנחנו יוצאים אחרי שכלו כל הקיצין והרקטות מכות בלב ערינו, אנחנו חוטפים ועדת חקירה בינלאומית מטעם מועצת זכויות האדם של האו"ם. אחרי עופרת יצוקה קיבלנו את דו"ח גולדסטון, אחרי צוק איתן את דו"ח שבס. בצוק איתן, ממשל אובמה אפילו עצר משלוח טילי הלפייר לחיל האוויר, כי "האמריקנים מודאגים מהשימוש הנרחב בנשק בלב אוכלוסייה אזרחית". טוב, תגידו, זו תגובת העולם על מבצעים בתוך השטח הפלסטיני. אבל לא. גם כשישראל הקטנה מבקשת להגן על עצמה מפני חדירות, זה שוחק את מעמדה הבינלאומי. במהומות הגדר כיכבו על שערי העיתונים בעולם מראות של המוני ערבים רצים אל הגדר חשופי ידיים, מול חיילי צה"ל הממוגנים והחמושים. "ישראל יורה בחפים מפשע שרק מבקשים לשבור את המצור", הייתה התזה, בעוד תמונות של נערים מחוסרי רגל מדדים על קביים, ממחישות את האכזריות הישראלית.
לא מתחילים סרט באמצע
ההבטחה ש"לא יהיה יסוד לטענה שרצועת עזה היא שטח כבוש", וכי לא יהיה תוקף לטענות שרואות בישראל אחראית למצב ברצועה, מתנפצת לרסיסים במבחן המציאות. עיני כל העולם נישאות לעבר ישראל בנוגע לכל עניין קטן בעזה. מצב הומניטרי קשה? בגלל המצור הישראלי. אין תעסוקה? כי ישראל לא נותנת לפועלים מעזה לעבוד בתחומה. מצב בריאותי קריטי? כי ישראל לא מאפשרת יציאת חולים מעזה לטיפול בבתי החולים בתחומה. אפילו כשלוחמינו מחרפים נפשם בעזה, לא מרשה לנו בג"ץ לנתק את החשמל כאמצעי לחץ. חיפשנו חיוכים וקוקטיילים, קיבלנו גינויים. מבחינת העולם ישראל שולטת בעזה מלא־מלא. העולם גם אדיש נוכח החטופים הישראלים בעזה, וממשלת ישראל לא מנסה וגם לא רוצה להפעיל לחץ מינימלי כדי להשיב את גופות לוחמינו הדר גולדין ואורון שאול, ואת שני אזרחינו החטופים – אברה מנגיסטו והישאם א־סייד.
"ההתנתקות תקדם אותנו בדרך השלום עם הפלסטינים ושאר שכנינו", הכריז שרון. ובמציאות? "השלום" עם הפלסטינים רק התרחק מאז ההתנתקות (וטוב שכך), והשלום עם שאר שכנינו קיבל דחיפה משמעותית. לא בזכות ההתנתקות, אלא בזכות אינטרסים כלכליים ואנטי איראניים, בניצוחו של בנימין נתניהו ובלי לסגת מילימטר. אפרופו לגיטימציה בינלאומית – מתי קיבלנו הצהרה בדבר לגיטימציה למפעל ההתיישבות? עכשיו, ממזכיר המדינה האמריקני פומפאו. כשעמדנו על שלנו, לא כשנסוגנו.
כמו ביהודה ושומרון, כך בעזה. אין ואקום במזרח התיכון. כל מקום שממנו מסירה ישראל את ידיה הביטחוניות, נכנסת דיקטטורה רצחנית
מכל זווית שאותה בוחנים, ההתנתקות לא היטיבה את מצבנו המדיני אפילו במילימטר. אבל, בניגוד לנאומו בכנסת, בנאום בכנס הרצליה הכריז שרון כי "ההתנתקות היא מהלך ביטחוני ולא מדיני". ואכן, השאלה היחידה שנשארה פתוחה לסטטיסטיקות ולפרשנויות היא השאלה הביטחונית. בזיכרון הקולקטיבי שלנו, כשאומרים "עזה", עולה התמונה של חיילינו מחפשים את חלקי גופות חבריהם בחולות ציר פילדלפי. תמונה שמקבעת תודעה. אבל את המצב הביטחוני שהיה ברצועת עזה ראוי, לבחון בהקשר היסטורי. יישוב הרצועה נעשה מתוך מדיניות מכוונת של ממשלת ישראל לחזק את השליטה הביטחונית. "תוכנית חמש האצבעות" לא הייתה מבית גוש אמונים אלא מבית מפלגת העבודה. כשהוקם היישוב ניסנית בצפון הרצועה ביקר במקום השר אריק שרון, ואמר למתיישבים: "אתם כאן כדי להגן על אשקלון". זו נקודת המבט הציונית: ההתיישבות מביאה שליטה בשטח, שמביאה ביטחון.
ההידרדרות הביטחונית המשמעותית התחילה עם הסכמי אוסלו, במאי 1994, כשרבין העביר לשליטת הרש"פ את כל עזה, למעט שטח היישובים היהודיים. מדברים היום על השיירות המשוריינות מנצרים ומכפר־דרום, מדברים על המסוקים שהיו צריכים לחלץ אישה יולדת מנצרים לבית החולים, על הביצורים ועל סדרי כוחות עצומים ששהו במקום. כל אלה לא קרו באוויר הפתוח, ולא נכון לראות סרט מהאמצע. הם קרו בעקבות אוסלו. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, כשיהודה ושומרון מלאו דם, גם עזה דיממה. כשישראל יצאה, באיחור רב, למבצע חומת מגן ביו"ש היא הצליחה לנקות את תשתית הטרור האימתנית שבנה שם ערפאת, אבל את עזה הפקרנו. לא ביצענו ולא ניסינו לבצע חומת מגן בעזה. ויתרנו מראש. וכמו ביהודה ושומרון, כך בעזה. אין ואקום במזרח התיכון. אל כל מקום שממנו מסירה ישראל את ידיה, האזרחיות והביטחוניות, לא נכנסת דמוקרטיה הומניסטית אלא דיקטטורה רצחנית.
גם כאן לצערי טרם נאמרה המילה האחרונה. לא פתרנו את עזה ולא נפטרנו מעזה, ולא נראה שלמישהו בישראל יש איזושהי תוכנית. סתם עקרנו אלפי ישראלים מהבית, הרסנו את מפריחי השממה, וקרענו את החברה הישראלית. 15 שנה והפצע לא נסגר.
