מכל שלל הריאיונות, הדיונים, הפאנלים בזום, ההספדים והזיכרונות שעלו במלאות 15 שנים להתנתקות, בלטה בעיניי במיוחד אמירה אחת. הרב יוסף אלנקווה, שהיה הרב האזורי של חבל עזה, התראיין בגלי צה"ל וסיפר על אירועי ההתנתקות, הקשיים שאחרי וגם על הגעגועים. אך בעיקר היה חשוב לו להדגיש את הקשר החם עם החיילים, את האירוח בשבתות, החיבור והאהבה. נשמע כל כך יפה וראוי להערכה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הערכה בצה"ל: חיזבאללה מחפשים נקמה, הרמטכ"ל הורה לשמור על כוננות
– "פגיעה מתמשכת במעמד הכנסת": ארבל הגיש תלונה נגד שר החינוך
– מזכ"ל בל"ד: שחרור פלסטין זו משימה לאומית
אבל האמת מבחינתי שונה וקשה. החיילים שהרב אלנקווה אירח בביתו בעצמונה לא היו צריכים להיות שם. הם לא היו אמורים להגן על 8,000 מתנחלים שבחרו לגור, בחסותו של שיגיון ממשלתי ומנהיגותי, באזור חסר סיכוי, בלב אוכלוסייה שמגיעה היום לשני מיליון פלסטינים. הם לא היו אמורים לשהות שם יומם ולילה ולהגן בגופם על ההתנחלויות, כשם שהם לא היו צריכים להיות בלבנון 18 שנה ולשלם בחייהם על עוד טעות היסטורית נוראה, שאותה תיקן אהוד ברק.
החיילים הללו לא היו צריכים ללוות משפחות וילדים במסע מהיישוב נצרים ואליו כמה פעמים ביום, בתוך שריוניות מפחידות. הם מחויבים לשמור על גבולות המדינה, והגבול לא היה בתוך עזה, לא בכפר־דרום ולא במורג. הקצינים והחיילים שנאו להיות שם, כמו שאני שנאתי לשרת שם במילואים. מעולם לא הרגשת שם שאתה מגן על מישהו חוץ מאשר על עצמך. אריק איינשטיין שר "עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל". אצלנו זה היה סוג של המנון פלוגתי. עם כל הכבוד לרב אלנקווה, החיילים היו מוותרים על האירוח שלו ומעדיפים להיות במקום אחר.
גורלם של החיילים בעזה חרץ גם את דינם של המתנחלים. בספרה המצוין "לא בכל מחיר" מנתחת ד"ר ענת רוט, את הקשיים שעמדו בפני המתנחלים לנהל את המאבק נגד הפינוי. הם פשוט לא הצליחו לחבב את גוש קטיף על אזרחי המדינה. "בדעת הקהל עזה נתפסה כקן צרעות, מקום נתעב, שנוא, שלא רוצים להיות בו, שחיילים נהרגים בו", הסביר לרוט האסטרטג של המתנחלים, יובל פורת. הבעיה הזו העמיקה במאי 2004, כאשר שני נגמ"שים של צה"ל עלו על מטען ברצועת עזה ובשבוע אחד נהרגו 11 חיילים.
"כמו לאחר אסון המסוקים בלבנון", כותבת רוט, "שני האירועים חיזקו את תחושת המיאוס של הציבור מהנוכחות הישראלית ברצועה, והלחץ הציבורי לצאת ממנה גבר". היא מצטטת את דן מרגלית, שכתב כי "אריאל שרון צריך להודיע שלא נהיה שם, אחרת ההורים יוציאו את עזה לפני כן וזה יהיה שבר לאומי חמור'". ההתנתקות התרחשה בסוף, ועם כל הכאב על המתנחלים שפונו, צריך לברך על כל חייל שניצל מקן הצרעות הזה. צריך לשמוח גם על המתנחלים, ששגו והלכו לגור במקום בלתי אפשרי וגם הם סבלו מפיגועי טרור נוראיים.
הרב צבי יהודה קוק דיבר על כיבוש הארץ כתחילת הגאולה, אבל אפשר להתייחס דווקא להתנתקות כנס לאומי, בדיוק כמו היציאה מלבנון. אם יש עדיין סיכוי להצלת הארץ והמדינה מאסון דמוגרפי דו־לאומי, הוא מתקיים בזכות הנסיגה מעזה לקווי 1967. ביהודה ושומרון חיים 2.5 מיליון פלסטינים. הסיפוח הבלתי נמנע שלהם ברור, אבל למזלנו הרב ההתנתקות מונעת סיפוח גם של הרצועה. אנחנו יכולים לוותר על שני מיליון פלסטינים עוינים תושבי עזה, בהנהגת חמאס.
איך עושים את זה? במשך שנים אני כותב על החובה להתייחס לגבול עם עזה כגבול בינלאומי לכל דבר, ולכל רקטה כאילו נורתה בידי חיזבאללה מלבנון. אבל המעשה הישראלי אף פעם לא מושלם. עוזבים אבל נשארים, מתנתקים אבל שומרים על קשר אזרחי. כפי שאיש לא חושב שסוריה או לבנון מאיימות עלינו ברמה הדמוגרפית, כך צריך להתייחס לעזה אחרי שיצאנו משם. מדינה בפני עצמה.
אני בטוח גם שאפשר לרוקן את עזה מתושביה, בתום עידן הקורונה ובכלל. גם על זה דיברנו כאן. בכל העולם אנשים בורחים מדיקטטורות אכזריות, ואין שום סיבה שאזרחים בעזה לא יעזבו אם רק יפתחו להם את הדלת. במקום זה אנחנו מטילים סגר ועוד סגר ומצור ימי ויבשתי ומה לא. פרויקט הגירה אדיר בתיאום עם המעצמות היה משנה את פניה של עזה. ישראל הייתה מתחייבת שלא לשוב לשם לעולם, ואפילו לקלוט אצלה כמה אלפי פלסטינים שרוצים לחיות כמו בני אדם ולא לשתות מי ביוב תחת עריץ מסוגו של יחיא סינואר.
הקמפיין המוזר של גלעד שרון
באותו הקשר, השבוע צפיתי בעימות מרתק בתוך הליכוד. גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה המנוח, התראיין בחוות־שקמים לאיש ערוץ 7 עוזי ברוך. שרון הצעיר יתמודד לכנסת בבחירות שיתקיימו כנראה בנובמבר הקרוב, באדיבותו של ראש הממשלה שמכוון את המדינה על פי המהלכים האישיים שנוחים לו. שרון הכחיש כי היה קשר בין ההתנתקות ובין תיקי החקירה של אביו. לא מדויק. אני יודע שגם בעיני אריאל שרון הפרקליטות הייתה אזור שמאלני מובהק, וההתנתקות יכלה לשרת היטב את מהלכיו מול המערכת המשפטית.
אם יש סיכוי להצלת המדינה מאסון דו־לאומי, הוא מתקיים בזכות הנסיגה, שמונעת סיפוח של רצועת עזה. כך אנחנו יכולים לוותר על שני מיליון פלסטינים עוינים
כך או כך, גלעד שרון בחר להציג את הריאיון שבו הוא מצדיק את ההתנתקות, שנקראת בפי המתנחלים "גירוש", כאל קמפיין גבורה. "היציאה הייתה חיונית לביטחון ישראל", כתב שרון הבן לחברי הליכוד, בצדק לדעתי. אך במטה הלאומי בליכוד רתחו מזעם. "אין לו בושה בכלל, סוחר הנדל"ן ממשפחת שרון", כתב נתן אנגלסמן. "הכול עבור נזיד עדשים, טרור של טילים. הבנאדם הזה מעז להסביר לנו את ההצדקה להרס של אלפי משפחות, של מפעל התיישבות פורח, חמאס על הגדרות, חטיפת חיילים ועוד ועוד. חפש לך מפלגה אחרת שתקבל את ההסברים לבריחה מגוש קטיף וצפון השומרון, בל"ד וחד"ש יקבלו אותך בזרועות פתוחות".
ונשאלת כמובן השאלה: מה מצא גלעד שרון להתפאר בהתנתקות שביצע אביו, שפירקה בזמנו את הליכוד והובילה להקמת קדימה? שרון נחשב מאז לאיש שנוא למדי בליכוד. האם גלעד בונה על תמיכה של ראש הממשלה נתניהו, שתמך בהתנתקות ועד היום הוא חושב שהיא הייתה מהלך נכון והכרחי?
