מראה ההפגנות מול בית ראש הממשלה בירושלים ובקיסריה, ובעיקר הסיקור התקשורתי שלהן, העלה אצל רבים בימין הרהורים על ימי המאבק בהתנתקות. על אלימות השוטרים, על מגבלות התנועה, על המעצרים ההמוניים, מעצרי השווא, מעצרי הראווה ומעצרי המנע; על בתי הכלא המיוחדים שהוקמו במיוחד עבור מתנגדי ההתנתקות, על זכות המחאה ועל האוטובוסים להפגנה שנעצרו על ידי המשטרה בנקודות המוצא; על הצבא שגויס כדי לעצור תנועת אזרחים בלב המדינה, על השיפוט הקולקטיבי של העצורים, על ההחלטות הדרקוניות של היועץ המשפטי לממשלה והמשנה לפרקליט המדינה להטיל עונש של 20 שנות מאסר על מי שיחסום כביש (בגלל סיבה מסוימת) או על מי שיתלה שלט (מסוג מסוים) על רמזור; וכמובן – על הסיקור התקשורתי המוטה והמניפולטיבי של המאבק בהתנתקות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שמרון תובע את יעלון: פוגע בי במזיד
– מה עושים כשהילדים לא רוצים לשים מסכה?
– ראשי תנועות הנוער הציוניות: התקשורת זורה קיטוב ושנאה
המכנה המשותף בין שתי התקופות הוא שגם היום וגם בימי ההתנתקות התקשורת לא "סיקרה" את האירועים, אלא הייתה שחקן פעיל במגרש הפוליטי וקידמה אג'נדה באופן אקטיבי. את עמדת האנטי־ביבי של היום החליפה אז תמיכה עיוורת בהתנתקות, שהוצגה כ"מהלך בן־גוריוני" שיביא בשורה לישראל בתחום המדיני, הביטחוני והכלכלי. כשהעובדות בשטח לא הסתדרו עם החלומות, התקשורת לא שאלה שאלות ועשתה כל שביכולתה כדי שהמהלך יבוצע. יום אחרי יום בקיץ 2005 פורסמו בתקשורת כתבות על התקדמות ההכנות לקראת הפינוי, כדי לשבור את רוחם של תושבי גוש קטיף ולגרום להם להאמין ש"הפור נפל". כותרות ראשיות ציטטו גורמי ממשל שאיימו כי אם לא יתפנו מרצון, יאבדו את הפיצויים המגיעים להם.
לא רק ההתנתקות זכתה לתמיכה עיוורת אלא גם מוביל המהלך, אריאל שרון. מי שלאורך השנים היה שנוא נפשו של השמאל, הוצג בתקשורת כמנהיג האולטימטיבי. הפרת התחייבותו למתפקדי הליכוד כי יקבל את תוצאות המשאל, לא הזיזה לאיש בתקשורת. כשפיטר שרים שהתכוונו להצביע בממשלה נגד ההתנתקות – מהלך אנטי דמוקרטי בעליל – הוא הוצג בתקשורת כ"ווינר". העובדה שקנה חברי כנסת בכסף ציבורי גדול כדי שיסללו את הדרך להתנתקות (עשרה ח"כים קיבלו תפקידי שרים וסגני שרים בעקבות הצבעתם) נמחלה לו. שלוש פרשות השחיתות שיוחסו לו הועלמו מסדר היום התקשורתי ברגע שמהלך ההתנתקות החל להתקדם, והיועץ המשפטי לממשלה סגר את שני התיקים נגדו "מחוסר ראיות". זאת אף שלפחות באחד מהם הייתה כוונה של הפרקליטות להגיש נגד כתב אישום, ואף ש"ההסברים שנתן שרון במסגרת חקירותיו במשטרה אינם מתיישבים עם עובדות שיש לגביהן ראיות ישירות", כדברי השופט חשין.
"שחיתות", מסתבר, היא עניין יחסי. ועומק האיתרוג התקשורתי היה כעומק העקירה.
בניגוד לעיסוק התקשורתי הנרחב כיום בהתנהגות המשטרה כלפי המפגינים ובאמצעים שהיא מפעילה לפיזור ההפגנות, בימי המאבק בהתנתקות התקשורת התעלמה כמעט לחלוטין מהאלימות המשטרתית.
יתרה מכך, לצד הביקורת שלה על אלימות המשטרה, התקשורת של היום מפגינה סלחנות רבה לאלימות המופעלת מצד המפגינים כלפי המשטרה. הכאת שוטר עד כדי שבירת רגל, יריקה בפניו, זריקת כיסאות וחפצים על שוטרים ושבירת חלונות ראווה – גם אם נעשו על ידי מעטים – היו אמורים לקבל הרבה יותר בולטות בתקשורת ולעורר דיון ציבורי. האם תלישת דרגה מכתפו של קצין משטרה, שונה בהרבה מתלישת הסמל מרכבו של רבין ז"ל על ידי מפגין זועם? האם לא מדובר גם הפעם בהרמת יד בוטה נגד שלטון החוק?
באופן דומה, התקשורת היום מגלה סלחנות גם כלפי מפגינים המצפצפים על החוק ועל החלטות הממשלה. זכות המחאה (או אולי בעצם: מטרת המחאה) נתפסת כערך עליון המקדש את כל האמצעים, שכן התקשורת לא מעלה שום סימני שאלה. האם בימים שבהם מונעים אירועי תרבות, סוגרים עסקים ומגבילים ישיבה במסעדה והשתתפות בהלוויה או חתונה, ימים שבהם מאות אלפים מאבדים את מטה לחמם בשם הניסיון לשמור על חיי אדם – ראוי לממש באדיקות כזו את זכות המחאה, צודקת ככל שתהיה? זכות שהמשמעות שלה היא אלפים העומדים בצפיפות, חלקם בלי מסכות, ומסכנים את הציבור כולו בהתפשטות המגפה.
בימי ההתנתקות, לעומת זאת, רוח המפקד הייתה "לשבור את העצמות" לכל מי שיעז להרים יד על חייל או שוטר. כל התבטאות אלימה, קריאה לסירוב פקודה או להפרת החוק – זכתה לבולטות רבה, פתחה מהדורות וכיכבה בכותרות ראשיות (בנוסח "על סף מרד", "כאן תהיה מצדה", "יריית פתיחה") שהציגו את המאבק כאלים ובלתי לגיטימי.
אף שזו תכליתה של מחאה דמוקרטית, בימי ההתנתקות הניסיון למנוע את יישום החלטות הממשלה והכנסת באמצעות מחאת המונים נתפס כבלתי לגיטימי וכהמרדה. "גם כשרוממות הדמוקרטיה בגרונם, נקרעת על נקלה המסכה שעל פניהם, ומתברר יעדם האמיתי: לא הפגנה דמוקרטית אלא מאבק עממי שנועד לסכל את החלטות הרשויות המוסמכות", נכתב במעריב. כשמועצת יש"ע קראה להפר את חוק פינוי־פיצוי ולהגיע לגוש קטיף כדי "לעצור את הפינוי בגופנו", למרות האיום של המדינה להטיל שלוש שנות מאסר על מי שיעשה זאת, היא הוצגה כמי שקוראת למרד. גורמים בשמאל קראו ליועמ"ש להעמיד את ראשיה לדין באשמת "המרדה".
הסיקור התקשורתי באותם ימים התמקד במקרי הקיצון ובתופעות השוליים: בחבורת נערי גבעות שנכנסה לכפר ערבי ביום העצמאות, במקום ב־45 אלף איש שהגיעו באותו יום לגוש קטיף. באחיו של יגאל עמיר שנכח בהפגנה במקום בהפגנה עצמה, בהתפרעות כ־30 אנשי כ"ך (שהוצגו בתקשורת כ"מאות מתבצרים") באירועי המואסי, בחסימות הכבישים שבהם השתתפו כמה עשרות, או בצעיר שהניח מטען דמה בתחנה המרכזית. זאת במקום באירועי "פנים אל פנים", במאות דוכני ההסברה שפעלו מדי יום ובחלוקת הסרטים הכתומים בצמתים – פעולות שהשתתפו בהן מדי שבוע עשרות אלפים.
כשהמפגינים היו האחר
הבדל נוסף הוא, שאת המחאה של היום התקשורת מתאמצת להציג כמחאה של "העם" המייצגת את כולם, ימין ושמאל, דתיים וחילונים – ולכן כאותנטית, מוצדקת וראויה – וכמחאה עממית רחבה ("המונים נוהרים לבלפור מכל עבר"). אף שבגדולה שבהפגנות העת האחרונה השתתפו רק כ־15 אלף איש. את המאבק בהתנתקות, לעומת זאת, שהשתתפו בו רבבות, ובאירועי שיא מאות אלפים – הציגה התקשורת כמאבק מגזרי של מיעוט משולהב, משיחי ופורע חוק. המפגינים היו "האחר", לא אנחנו, והדיכוטומיה שהציגה התקשורת הייתה ברורה: אנשי שלטון החוק מול אנשי האמונה, נאמני האדמה מול נאמני המדינה. "החלטות כנסת וממשלה נגד ציוויים תורניים ורבנים", "גברים בלולי זקן, נשים בהריון, נשים לא בהריון, תינוקות ואין סוף נוער, נאבקים על ארץ ישראל", ומולם חיילים ושוטרים, דתיים וחילונים, "על משמרתה של מדינת ישראל".
זאת ועוד. בעוד שהיום התקשורת עובדת שעות נוספות כדי לייצר בידול בין הגורמים האלימים בהפגנות ובין כלל המפגינים, ומציגה אותם כ"קומץ", כ"אנרכיסטים" וכלא מייצגים; אז התקשורת יצרה זהות מוחלטת בין גורמי שוליים לכלל מתנגדי ההתנתקות. היא הציגה אותם כמיעוט אלים ופורע חוק המסכן את קיומה של הדמוקרטיה, ויצרה דה־לגיטימציה לא רק למטרת המחאה אלא בעיקר למוביליה: חובשי הכיפות הסרוגות. חדשות לבקרים הופיעו כותרות ענק ועמודי צבע שתיארו את גודל האיום: חשש ממשי לפיגוע ראווה בהר הבית, לרצח נוסף של ראש ממשלה, לירי על המפנים (פעם אחר פעם הוצג "ארסנל הנשק" המצוי בהתנחלויות), לפיצוץ בלוני גז, להרעלת המפנים ועוד. "המאבק הוא לא על ההתנתקות מעזה אלא על דמותה של המדינה" אמר שרון. "אלה אנשים שמוכנים לעשות הכול. יש כאן קבוצה שמנסה להוביל את המדינה הזו לחורבן".
ואם מדובר בציבור אלים ומסוכן, הרי שישנה הצדקה לשימוש בכוח נגדו; והתקשורת נתנה במה נרחבת כדי להכשיר את הקרקע לאלימות כלפי המתנחלים – אם באמצעות ציטוטים של ראשי השלטון שהפכו לכותרות ראשיות ("לעצור אותם") ואם במאמרי דעה ופרשנויות. כך למשל, אירועי כפר־מימון, שהיו מפגן דמוקרטי מרהיב בכל קנה מידה ונטלו בו חלק כארבעים אלף איש, הוצגו כמתקפה על הדמוקרטיה הישראלית שחייבים לפזרה. וכל האמצעים לכך היו כשרים: "זוהי הפרת חוק בוטה ועבריינית", טען אמנון אברמוביץ', "צריך לפזר את ההפגנה הזו בכוח. מדינה לא יכולה להרשות לעצמה להיות מוכנעת על ידי קבוצה אלימה".
אירועי כפר־מימון, שהיו מפגן דמוקרטי מרהיב בהשתתפות כארבעים אלף איש, הוצגו כמתקפה על הדמוקרטיה הישראלית שחייבים לפזרה. כל האמצעים לכך היו כשרים
"נמאס מהאיומים היומיומיים להפוך את המדינה על פיה", כתב נחום ברנע, "מאז שמוסוליני ערך את המצעד שלו על רומא ב־1922, לא היה ניסיון כל־כך מפורש, כל־כך חצוף, לשנות באמצעות הרגליים את החלטותיו החוקיות של הראש […] אם הם רוצים באמצעות לחץ ההמון שלהם להפוך את החלטות הממשלה והכנסת, אין מנוס מלעצור את המוסולינים האלה בעוד מועד".
מאמר המערכת של הארץ קרא "לפעול לאלתר כדי לצמצם את היקף המלחמה הזאת. מעצרים מנהליים או מעצרים עד תום ההליכים, הוצאת שוהים בלתי חוקיים ברצועה, משפטים מהירים לעבריינים וכל אמצעי חוקי אחר שיכול לצמצם את היקף ההתנגשות הצפויה". "הדמוקרטיה המתגוננת שלנו צריכה בימים אלה להגן על עצמה נגד המורדים בה מבפנים ולהפוך לדמוקרטיה תוקפת", הסביר באתו עיתון זאב סגל.
בשוליים היו גם עיתונאים שקראו לאלימות מפורשת נגד המתנחלים. כתב המשטרה של ידיעות אחרונות הזהיר שמי שיתקרב אליו בצומת עם סרט כתום יחטוף ממנו אגרופן לפנים, וקרא לצבא ולמשטרה להרוג "כמה פושעים יהודים מכנופיות הפשע של המתנחלים ולהפסיק את האנרכיה". אתר וואלה קרא לציבור לרדת לכבישים ולסלק את החוסמים הכתומים בשרשראות כבדות, נבוטים, דוקרנים, כלבי פיטבול וג'ריקנים של דלק.
בין כפר־מימון לשדרות בן־מימון, בין חוות שקמים למעון בבלפור, בין הנסיגה מעזה למפגינים ברחוב עזה. 15 שנה אחרי, מצאו את ההבדלים.
